בקבוק בלי תחתית

בקבוק מים מינרלים, מוצר תמים לכאורה, צופן בחובו בעיות רבות. אז מה מסתתר מאחורי הקלעים של תהליך הייצור?

ב־22 במרס יצוין יום המים העולמי זו השנה ה־21. מטרתו של יום זה היא להעלות את המודעות הציבורית לחשיבותם של המים ה"מתוקים" (מים שפירים) ולקדם ניהול בר קיימא של מקורות מים. בישראל המודעות לסוגיית המים גבוהה במיוחד, ובכל זאת, דווקא באשר למים המבוקבקים ומקורותיהם המודעות של הישראלים נמוכה. מתברר שדווקא למוצר היומיומי והבלתי מזיק לכאורה - יש תג מחיר סביבתי בלתי מבוטל.

נכון להיום פועלות בארץ שלוש חברות המשווקות "מים מינרליים" - מי עדן, נביעות ומי עין גדי, ולצדן כמה חברות נוספות המשווקות מים מבוקבקים שמקורם במי בארות או מייבאות מותגים מחו"ל. שלוש חברות המים המבוקבקים המקומיות עושות שימוש במים ללא זיכיון או מכרז, אף שהן משווקות מוצר שהוא למעשה משאב טבע השייך לציבור על פי חוק. נוסף על כך, דוח מבקר המדינה מאוקטובר 2013, שבחן את סוגיית הכנסות המדינה משימוש מסחרי במשאבי טבע, הזכיר כי חוק המים אינו כולל את חובת תשלום התמלוגים למדינה בעבור הפקה מסחרית של מים מינרליים ושיווקם, ואילו רשות המים טוענת כבר כמה שנים שהיא בוחנת את הנושא. למעשה, בשנת 2010 החליט בית המשפט העליון לדחות עתירה שהגישה האגודה לצדק חלוקתי בנושא, לאחר שהמדינה השיבה שבכוונתה להסדיר את העניין במסגרת הארגון הכולל של משק המים, אך ציינה ש"שאלת המים המינרלים אינה בעדיפות ראשונה להסדרה" ולכן אין באפשרותה להציג לוח זמנים.

לאחר כמעט ארבע שנים קרא דוח מבקר המדינה לרשות המים "להשלים במהרה" את בחינת הסוגיה. "כל עיכוב בטיפול בסוגיה זו פוגע בעקרונות הצדק החלוקתי, ופוגע בהכנסות המדינה". בינתיים נמצא הכדור אצל ועדת ששינסקי 2, שמונתה כדי לבחון את מדיניות התמלוגים על שימוש במשאבי טבע בישראל. במהלך החודשים האחרונים של 2013 שמעה הוועדה את אנשי רשות המים (שתומכים אמנם בשינוי המצב הקיים, אבל מסתייגים מהטלה של תמלוגים), את נציגי החברות ואת האגודה לצדק חלוקתי, והיא צפויה להגיש את המלצותיה לשר האוצר ביוני השנה.

המעיינות משלמים את המחיר

גם כמה מהמעיינות שהחברות שואבות מהם את המים משלמים מחיר בלתי מבוטל. בראשית העשור הקודם התעוררה מחאה ציבורית בעקבות הטענה, כי שאיבת מימיו של עין גדי, מעיין פועם בלב שמורת טבע מדברית, על ידי הקיבוץ הסמוך, בין היתר עבור מפעל המים המבוקבקים, הביאה לפגיעה בשמורה. ב־2007 חתמו רשות הטבע והגנים, רשות המים וקיבוץ עין גדי על אמנה המגדירה מחדש את חלוקת המים ומבטיחה הגדלה של מכסת המים עבור המפעל, במקביל להגדלת כמות המים הזורמת בערוץ נחל עין גדי - אם באמצעות צינורות ואם על ידי שאיבה במורד הנחל במקום שאיבה ישירות מהנביעה, כפי שנעשה עד אז. כך המים יכולים לשמש הן את המערכת האקולוגית של נווה המדבר והן את חברת המים המשותפת לקיבוץ ולחברת יפאורה.

גם בעין זהב בקריית שמונה שאיבת המים - הן על ידי חברת נביעות והן על ידי מקורות - שינתה כליל את אופיו של בית הגידול הטבעי. גם שם התעוררה מחאה ציבורית על הנזק האקולוגי, וגם שם  היא הסתיימה בהסדר המאפשר את המשך פעילותן של חברות המים, אבל גם את זרימתם מחדש של המים בערוציהם הטבעיים. במהלך קיץ 2011, 22 שנה לאחר שהחלה חברת נביעות לארוז את מי המעיין בבקבוקי פלסטיק, החלו מימיו של עין זהב לזרום שוב באפיקו דרך הפארק העירוני. אך הדבר הצריך מאבק ממושך שניהלו תושבים וסטודנטים מקריית שמונה ומהסביבה, שהחליטו ש... הגיעו מים עד נפש. באוקטובר 2011 הודיעה "נביעות" כי היא מעתיקה את פעילות הפקת המים שלה לקידוח מי תהום ליד כפר יובל המופעל על ידי מקורות, וכך בעצם אין יותר שאיבה של נביעות מעין זהב.

אלא שהשאיבה מהמעיינות או קידוח מי התהום הם רק ראשית דרכם של המים המבוקבקים - מוצר שמהלך חייו הכולל ארוך בהרבה ממשך הזמן שבו הוא למעשה ממלא את ייעודו. תהליך ההפקה, האריזה, השינוע וההפצה של המים המבוקבקים כרוך באנרגיה, שבארץ מופקת מדלקים מאובנים (פחם וגז טבעי). הפקת האנרגיה הזאת משמעה זיהום אוויר ופליטת גזי חממה התורמים גם הם לשינויי האקלים. הדבר נכון גם באשר לתהליך ייצורם של בקבוקי הפלסטיק.

מיתוג, מיתוג, מיתוג

האמת היא שעד לפני כמה עשורים עצם הרעיון של שיווק מים בבקבוקים נשמע כמעט כמו מכירה של קרח לאסקימואים. ואכן, שיווק של משאב נפוץ וזמין כל כך כמו מים הוא לא דבר מובן מאליו. אלא שקמפיינים אגרסיביים מיתגו את המים המבוקבקים כמים איכותיים יותר ממי הברז וכמוצר יוקרתי, והביאו רבים להעדיף את בקבוק הפלסטיק על פני הברז. אך, בפועל, אותו מקור מספק מים גם לברזים וגם לבקבוקים.

תמונה: ricardo / zone41.net (CC BY-ND 2.0) via Flickr

בישיבת הוועדה לביקורת המדינה בכנסת בינואר האחרון הבהיר מנכ"ל רשות המים אלכסנדר קושניר כי מי עדן ונביעות, שמקבלות מים מחברת מקורות, בהתאם לרישיון, משתמשות באותו מקור מים שממנו שותה חצי מהאוכלוסייה בצפון (מי עדן ונביעות מקבלות מים ממקורות בצפון הארץ. לפיכך ההתייחסות היא לאוכלוסייה שמקבלת את מי הברז שלה מאותם מקורות - ע"ל).

ובכל זאת, יש פער אדיר בין עלות התשלום של החברות למדינה לבין המחיר לצרכן. אף שלחברות יש הוצאות שונות הכרוכות בהפקת המים ובשיווקם, על פי דוח מבקר המדינה המחיר שמשלם הצרכן על המים גבוה כמעט פי 1,000 מהתשלום שמקבלת המדינה מהחברות בתמורה לשאיבה של אותם מים (החישוב הזה לא כולל הוצאות נוספות של החברות). "החברות גובות בממוצע כחמישה ש"ח לליטר, לעומת כחצי אגורה בממוצע שהן משלמות למדינה עבור שאיבתו", נכתב בדוח.

אם כן, מיתוג הוא מילת הקסם. מסעות פרסום שניהלו חברות מים מבוקבקים בישראל ובעולם טענו במשך שנים כי המים שהן מוכרות זכים ונקיים יותר ממי ברז. אמנם בשונה מהמים המשווקים בבקבוקים, הרשויות בישראל מוסיפות כלור למים המוזרמים לצרכנים הביתיים כדי למנוע זיהום מיקרוביאלי, אך ההנחה שלפיה המים המבוקבקים בריאים יותר שנויה במחלוקת. "גם מי הברז וגם המים המינרליים מפוקחים על ידי משרד הבריאות והם ראויים וטובים לשתייה", נמסר מדוברות משרד הבריאות בתגובה לפניית "גליליאו". "אין יתרון בריאותי למים מינרליים על פני מי הברז, ומי הברז עדיפים משום זמינותם, עלותם הנמוכה, ופגיעתם הפחותה בסביבה (הפחתת צריכת בקבוקים, פחות משאיות וכו')".

ואמנם, במהלך קיץ 2013 החל משרד הבריאות בקמפיין במטרה לעודד שתיית מי ברז. גם המשרד להגנת הסביבה ביקש להילחם בהשלכות הסביבתיות של המים המבוקבקים, ובאוגוסט 2011 מינה השר דאז, גלעד ארדן, ועדה בין משרדית לבחינה של עידוד שתיית מי ברז וצמצום הפסולת הנובעת מבקבוקי שתייה חד פעמיים. הוועדה הייתה אמורה להגיש את המלצותיה בתוך שלושה חודשים, אך יותר משנתיים וחצי מאוחר יותר נמסר ל"גליליאו" מהמשרד להגנת הסביבה כי "הוועדה טרם פרסמה את מסקנותיה", ללא הסבר לעיכוב.

שווה למחזר?

שלב צריכת המים הוא רגע השיא בסיפור חייו של בקבוק המים, אבל הוא אינו הפרק האחרון. רבים מהבקבוקים נידונים לסיים את חייהם במזבלות בתהליך פירוק רב שנים, שבמהלכו ישחררו חומרים רעילים. בקבוקים רבים שאינם מגיעים לפח הופכים לזיהום סביבתי חמור.

בפועל, רק חלק מהבקבוקים מגיעים למִחזור. מתאגיד המִחזור אל"ה נמסר כי 77.5 אחוז מכלל מכלי המשקה הכלולים תחת חוק הפיקדון ששווקו במהלך 2013 הועברו למחזור, מתוכם בערך שליש הם בקבוקי פלסטיק. נוסף על כך, 50.6 אחוז מבקבוקי הפלסטיק המשפחתיים (ליטר וחצי) הגיעו למחזור.

גם המחזור הוא פתרון חלקי בלבד. כמו בתהליך הייצור, גם תהליך המחזור צורך אנרגיה לכל אורכו, והפקתה של האנרגיה הזו כרוכה בפליטה נוספת של זיהום אוויר וגזי חממה. על פי המכון הפסיפי, מכון מחקר אמריקאי המתמקד בנושאי מים, כמות האנרגיה הממוצעת המושקעת בבקבוק מים יחיד לכל אורך חייו שווה לרבע מתכולתו בנפט, כלומר - בקבוק מים מינרלים של ליטר גורם לבזבוז רבע ליטר נפט בייצורו, בשאיבת המים, בהובלתו, ובמחזורו; ובאופן אירוני כלל תהליך הייצור של ליטר מים מבוקבקים מצריך לא פחות משלושה ליטר מים.

מלבד זאת, תוצרי המחזור אינם משמשים לייצורם של בקבוקים חדשים, כך שייצור הבקבוקים וניצול המשאבים אינו פוחת (על פי אתר אל"ה, "מהפלסטיק יוצרים פריטים חדשים, לדוגמה סלסילות פירות, תבניות ביצים ובדי פליז - לטקסטיל, לריהוט גן ולמוצרים נוספים"). העברת הבקבוקים הריקים למחזור (או שימוש חוזר בהם) אמנם עדיפה על השלכתם לפסולת, אך היא ודאי לא יכולה להיחשב כפתרון וודאי שאינה עדיפה על הימנעות מצריכתם, ובעיקר כשיש חלופה טובה יותר. יתרה מזאת - המחזור, כשהוא מוצג כפתרון הידידותי לסביבה, תורם להפיכתה של צרכנות היתר ללגיטימית, ובכך מסייע להנצחתה. "תעשיית המים המינרליים יוצרת כאן זיהום בהיקף אדיר והמחיר מושת על האזרחים", אמר השר להגנת הסביבה דאז 

גלעד ארדן בתחקיר "המקור" בנושא ששודר בערוץ 10 בפברואר 2012.

נציגי רשות המים הדגישו הן בפני ועדת ששינסקי והן בפני הוועדה לביקורת המדינה בכנסת כי בסופו של דבר היקף המים שמקבלות חברות המים המבוקבקים מסתכם במיליון קוב בשנה, מתוך כ־1.2 מיליארד קוב מים שפירים המופקים בשנה. אם כך, המים המבוקבקים הם פחות מאלפית מהמים הראויים לשתייה המסופקים בארץ. אך לא מדובר רק בהסדרה לקויה של שימוש מסחרי במשאב טבע ציבורי, ובעיקר במשאב שהגישה אליו נחשבת כזכות בסיסית של האדם, אלא גם בהשלכות השונות של השימוש במוצר שיש לו חלופות נגישות יותר וטובות לא פחות.

 

תגובות:

במקורות סירבו להשיב לפניית "גליליאו".
משרד יחסי הציבור של רני רהב, המייצג את מי עין גדי, סירב להשתתף בכתבה ובחר שלא לנמק.
מהחברות נביעות ומי עדן לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.

מופיע בגיליון מארס של "גליליאו"