שימור טפילים

מדוע חשוב לשמור גם על מיני טפילים, שלכאורה לא רק שאין להם כל ערך אלא הם גורמים לנזק של ממש?

ישנם בעלי חיים וצמחים שאין ממש צורך להסביר למה להגן עליהם מפני הכחדה: הלווייתנים המרשימים, האירוסים המרהיבים או הדובים החמודים. מינים אחרים, קצת פחות פוטוגניים אבל לא פחות בסיכון, יכולים להיות מאתגרים יותר עבור מדענים ופעילי שמירת טבע. אבל מה עושים כשמדובר במיני טפילים, אותם יצורים שלכאורה לא רק שאין להם כל ערך אלא הם גורמים לנזק של ממש?

טפילים מנצלים את המינים המארחים אותם לצורך תזונה או רבייה. ישנם טפילים כמו מיני צמחים ונמלים מסוימים שאינם יכולים להתקיים ללא הפונדקאים שלהם. אחרים תלויים במינים המארחים לצורך מוגבל, כמו למשל הקוקייה שתופסת טרמפ על קנים של ציפורים אחרות עבור גידול הצאצאים. יצורים מיקרוסקופיים המחוללים מחלות כמו מלריה וקדחת דנגי תלויים ביתושים או בקרציות לצורכי העברה והדבקה.

קשה להתווכח עם הפגיעות הבריאותיות, הכלכליות ואפילו הסביבתיות שטפילים מסוגלים לגרום. הם מחוללים מחלות, אף הורגים בני אדם וכן משמידים יבולים.

צילום: Galawebdesign (CC-BY-3.0) via Wikimedia Commons

מצד שני, מחקרים מראים כי טפילים, המהווים חלק משמעותי מהמגוון הביולוגי בעולם, ממלאים תפקיד קריטי, ובמקרים לא מעטים הם אפילו מועילים לבני האדם.

ראשית, המניפולטורים המקצועיים האלה ממלאים תפקיד חשוב בוויסות של מערכות אקולוגיות. אם ניפטר מכל הטפילים בעולם אין ספק שהוא ייראה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. בטווח הקצר מאוד, מסבירים מומחים, הרבה אנשים יהיו בריאים יותר אבל בגלל שהמערכת החיסונית שלנו התפתחה תוך אבולוציה משותפת עם טפילים היא מותאמת לרמה מסוימת שלהם, וצמצום החשיפה להם בגיל צעיר עלולה להגדיל את הסיכון להופעת אלרגיות ומחלות מסוימות. למען האמת, מיקרואורגניזמים רבים שנחשבו בעבר כטפילים התברר מאוחר יותר כי הם מועילים לפונדקאים שלהם. למשל, חיידקים במערכת העיכול האנושית.

בני האדם משקיעים הרבה מאוד משאבים בהשמדה של מיני טפילים מזיקים, אבל אם כל הטפילים ייעלמו, בהחלט ייתכן שחרקים ומינים אחרים שנחשבים כמזיקים לאדם ילכו ויתרבו ואיתם גם הנזק. במצב כזה כנראה שנעשה יותר שימוש בהדברה כימית שעלולה לפגוע בצמחי בר ובבעלי חיים.

אבל יש גם מי שגייסו את הטפילים לשירות האדם. הצרעה Aphytis melinus היא חרק טפיל המשמש כאמצעי הדברה ביולוגית נגד מינים שונים של כנימות עלה הפוגעות בעצי הדר. הצרעה הזו קודחת דרך מגן הכנימה ומטילה כמה ביצים. הזחלים שבוקעים ניזונים מגוף הכנימה עד שהיא למעשה נעלמת.

באופן דומה, ברוסיה, בגאורגיה ובפולין ישנם טיפולים רפואיים נגד זיהומי חיידקים אשר עושים שימוש בבקטריופאג'ים, נגיפים אשר תוקפים חיידקים, ולאור בעיית העמידות לאנטיביוטיקה שמפתחים חיידקים ייתכן שבעתיד השיטה הזו תאומץ גם במדינות אחרות. גם העלוקה הרפואית קיבלה את שמה מפני ששימשה להקזת דם במסגרת טיפולים רפואיים כבר לפני יותר מאלפיים שנה.

מעבר לכך, לטפילים יש תרומה מרכזית למגוון העצום שבטבע בזכות חלקם בתהליכי אבולוציה. התחרות המתמדת שבה שרויים הטפילים והיצורים הפונדקאים שלהם לצורך הישרדות, טוענים מדענים, גרמה לאחרונים להפוך למורכבים יותר ויותר. ועל זה נאמר, אי אפשר לחיות איתם ואי אפשר לחיות בלעדיהם.

למדע לא ידוע כמה מיני טפילים קיימים בסך הכול בטבע, אבל על פי ההערכות מדובר על לפחות 76 אלף מיני טפילים שתלויים בקרוב ל-45 אלף מיני חולייתנים. מספר המינים של תולעים טפילות, למשל, כפול ממספר מיני החולייתנים המשמשים כפונדקאים שלהן.

ובכל זאת הטפילים נדחקו לשולי העניין הציבורי והמחקרי כאחד. על פי מחקר שפורסם ב-2011 בכתב העת Biological Conservation מרבית ספרי הלימוד בנושא שמירת טבע התייחסו לטפילים כאל איום עבור שמירת טבע או התעלמו מהם לחלוטין, למרות "החשיבות של המגוון הביולוגי של טפילים כמרכיב יסודי של מערכות אקולוגיות, ובמקרים מסוימים כיעדי שמירת טבע בזכות עצמם".

למעשה, מאמצי שימור של מינים מסוימים אפילו הביאו להכחדה של מיני טפילים. למשל, הצלת הקונדור הקליפורני בשנות ה-80 היתה כרוכה בחיסולו המוחלט של מין אחר – הכינה שחיה בין נוצותיו.

על פי מאמר שפורסם בדצמבר 2013 ב-International Journal for Parasitology: Parasites and Wildlife, יש אינדיקציות שמינים רבים של טפילים נתונים בסכנת הכחדה, ולאובדן שלהם עלולה להיות השפעה משמעותית על תפקודן התקין של מערכות אקולוגיות. היעלמותם של מיני טפילים עלולה לגרום גם לאבדן של פוטנציאל ההתפתחות האבולוציונית עבור המגוון הביולוגי.

ואמנם, שימור של מיני טפילים מעלה דילמות רציניות ולו מפני שבמקרים מסוימים זה אומר גם שימור של חולי ומוות במינים אחרים. בטבע זה אולי נורמלי אבל את רובנו יהיה קשה לשכנע להגן על טפילים המזיקים לאדם.

"הערכה כוללת יותר של המגוון הביולוגי של טפילים מראה שכל הטיעונים בנוגע לשימור של מינים בודדים תקפים במידה שווה גם לטפילים", כתבו מחברי המאמר. "יש עוד הרבה עבודה עד שבעלי חיים טפיליים יהפכו ליעדי שימור מכוונים, אבל התעלמות מטפילים במסגרת מאמצים לשמר מגוון ביולוגי פירושה הזנחה של מרכיבים קריטיים הן בדפוסים והן בתהליכים שעליהם מבוססות מערכות אקולוגיות".

"הרעיון של שימור טפילים הוא מבחן עבור שמירת טבע", אמר קווין לאפרטי (Lafferty), פרזיטולוג מאוניברסיטת קליפורניה שבסנטה ברברה, בראיון למגזין The Atlantic בספטמבר 2015. "יש עמדות רבות ביחס לשאלה מדוע לשמר מינים. יש מי שחשים שזו מחויבותם המוסרית למנוע הכחדות על ידי האדם. אחרים מצביעים על הערך העצמאי של המגוון הביולוגי (כלומר, ללא תלות בתועלת שלהם לאדם – ע.ל), ורבים אחרים משווקים את שמירת הטבע כמבוססת על הערך התועלתני שלה לבני האדם. כתוצאה מכך, לכל אחת מהגישות האלו יש רשימה משלה של מה צריך להציל. אבל בינתיים טפילים נעדרים מכל הרשימות האלו".

החוקרים מודים כי, בפועל, יכולתו של המדע להעריך את הצורך בשימור טפילים בהקשר הרחב אל מול שיקולים אחרים עדיין מוגבלת. עם זאת, מאמר שפורסם בדצמבר 2015 בכתב העת Conservation Biology הוקדש להצגת נוסחה חדשה לחישוב הסיכון וההשקעה הכרוכים בשימור מיני טפילים, משום שמחברי המאמר מאמינים שהגיע הזמן להרחיב את הגישה הנפוצה בתחום שמירת הטבע. "הגנה על המגוון הביולוגי של טפילים מצריכה שינוי בתפישה ובהערכה של תפקידם כמינים צרכניים", כתבו שמונת החוקרים החתומים על המאמר, "כפי שקרה ביחס לטורפי העל באמצע המאה שעברה".

 

מופיע בגיליון מארס 2016 של גליליאו

כמה שווה הטבע?

את המושג אוצרות טבע מקובל לייחס בדרך כלל למחצבים שכורים ממעמקי האדמה. אלא שגישה שתופסת תאוצה בשנים האחרונות מרחיבה את הגדרת התועלות שמפיק האדם מהטבע במטרה לנצל אותם באופן בר קיימא. למשאבי טבע כמו פוספטים, זהב ונפט יש ערך שוק ברור, הנקבע בעיקר על פי הדינמיקה של ביקוש והיצע. אבל האם אפשר לקבוע תג מחיר גם על חורשת אלונים, על סכר של בונֶה או על נוף הנשקף מפסגת הר? הסוגיה הזו היא אחת מהשנויות ביותר במחלוקת בקרב התנועה הסביבתית.

הסוגיה הזו נוגעת לשאלה למה אנחנו בכלל צריכים את הטבע. נראה שמאז ומעולם זו הייתה שאלה רטורית. אבל יש מי שמבקשים להתמודד ברצינות עם השאלה הזו. במקביל לעלייה במודעוּת הציבורית לנזק שתהליכי המודרניזציה גורמים לטבע, הולך ומתרחב העיסוק המחקרי בתפקיד של הטבע בחיינו. כתוצאה מכך, אחד הכיוונים המובילים הוא תחום שירותי המערכת האקולוגית, המבקש לזהות את כלל התועלות שמצמיח הטבע עבור האדם.

צילום: Pictures of Money (CC-BY-2.0) via Flickr

על פי הגישה הזו, ישנם שלושה סוגי שירותים מרכזיים שמעניק לנו הטבע. המוכּרים ביותר הם משאבי הטבע - חומרים שבני האדם מפיקים ישירות מהטבע לשימושים שונים כמו למשל מים שאנחנו שואבים, עץ שכורתים להסקה, מינרלים שאנחנו כורים להפקת חומרים נדרשים או לסחר באבנים יקרות, ומזון שאנחנו צדים, דגים או מלקטים. מֵעבר לכך המערכות האקולוגיות תורמות למחייתנו באמצעות התהליכים שהן מקיימות לוויסות הסביבה: האבקה של יבולים חקלאיים, מניעת סחף קרקע, קליטת מי גשמים והחדרתם לשכבת מי התהום, שיפור איכות האוויר, מניעת שטפונות, וגם החמצן שאנו נושמים. ולבסוף, הטבע ממלא תפקיד מרכזי בחיינו גם באופן קצת יותר מופשט – אם בצורת נופש ובילוי כצורך נפשי ואם בתור השראה המשתקפת באמנות, בתרבות ובדת.

אחרי שהיכרנו בחשיבות שיש לטבע עבור רווחת האדם – וליתר הדיוק, התלות של האדם בטבע – השלב הבא הוא להגן עליו. יותר ויותר אנשים מהמגזר העסקי, מהאקדמיה ומארגוני הסביבה מאמינים כי כדי לשמור על הטבע צריך להצמיד לו ערך כספי. בהרבה מקרים מאחורי פגיעה בנופים ובערכי טבע עומדים אינטרסים כלכליים צרים. על פי תומכי הגישה הזו, נזק סביבתי מתאפשר מפני שאנחנו לוקחים את ערכי הטבע ובשירותי המערכת האקולוגית – מה שמכונה על ידם "הון טבעי" –  כמובנים מאליהם, כנטולי מחיר. לשיטתם, העלויות החיצוניות של פעילויות תעשייתיות ופיתוח כלכלי – קרי, אותו מחיר כלכלי שהוא למעשה בלתי נראה מפני שאינו מגולם בתחשיבים של ההוצאות הכרוכות במוצרים ובשירותים או במחירם – אינן נלקחות  בחשבון: פגיעה בבריאות הציבור ובטבע והעלות הכרוכה בטיפול בהם. לדוגמה, המחיר של פרויקט סלילת אוטוסטראדה חדשה דרך עמק בתולי מגלם בתוכו בין היתר את שלבי התכנון וההנדסה ואת שכר העובדים, אבל אינו כולל את מה שיכול היה להיות רווח כלכלי עבור עסקי תיירות במקום ובוודאי שלא את הערך שמפיקים מי שהיו מגיעים אל העמק בשביל פיקניק או טיול אופניים.

מֵעבר לזה, שמירת טבע עולה כסף, ואומדן כלכלי יכול לספק קנה מידה לגבי ההשקעה הדרושה. בהתאם, קביעת הערך הכלכלי של בתי גידול – על מיני הצמחים ובעלי החיים המרכיבים אותם – ושילובו במערך השיקולים של תכנון ופיתוח יכולים לשמש כגורם מרתיע לפיתוח מזיק או כתמריץ לשמירת טבע. בנוסף, יש מי שטוענים שכּימוּת ערכו של הטבע במונחים כלכליים יכול לסייע בגיוס דעת הקהל, מפני שהיא הופכת אותו למוחשי יותר. שימוש בכלים כלכליים עשוי להיות יעיל יותר בגיוס תמיכה ציבורית להגנה על הסביבה מאשר טיעונים רומנטיים על יופיו של הטבע, ולפחות עשוי להשלים אותם. מבחינה זו כסף דווקא כן צומח על העצים.

אחת מהאבני הדרך בהתפתחות הגישה הזו הוא פרויקט "הכלכלה של מערכות אקולוגיות ומגוון ביולוגי" (TEEB), מחקר בינלאומי שבראשו עמד פאבן סוּחדֶב (Sukhdev), לשעבר כלכלן בדויטשה בנק. מטרתו של הפרויקט, שנתמך על ידי תכנית הסביבה של האו"ם, הייתה להדגיש בפני מעצבי מדיניות את הערך הכלכלי העולמי של המגוון הביולוגי, ובפרט את המחיר הגדל של הפגיעה בטבע. הפרויקט הפיק שני דוחות עבי כרס שפורסמו ב-2009 וב-2010, והוא סיפק השראה לפרויקטים דומים במדינות שונות בעולם.

על פי חישובי החוקרים, השווי הכולל של שירותי המערכות האקולוגיות בעולם עומד על 2 עד 4.5 טריליון דולר בשנה. לדוגמה, תרומתן של מושבות דבורים לחקלאות השוויצרית הוערכה ב-213 מיליון דולר בשנה באמצעות שירותי ההאבקה שלהן, ומרכיבים אנטי סרטניים המצויים ביצורים ימיים מוערכים בקרוב למיליארד דולר לשנה. אפילו לביצות, בריכות מים עומדים ושלוליות חורף יש ערך עצום. על פי הדוח, כלל בתי הגידול הלחים בעולם שווים 3.4 מיליארד דולר.

רבים בקרב ארגוני הסביבה קיבלו את דוח ה-TEEB בברכה. "לקהילת שמירת הטבע יש בעיית תרגום", אמר אנדרו דויץ (Deutz), מנהֵל קשרי ממשל בינלאומיים בארגון הסביבה האמריקאי The Nature Conservancy, לסוכנות הידיעות רויטרס. "בילינו עשרות שנים בדיבור על שחיקת בתי גידול ואובדן של מינים. אבל האנשים שמנהלים את העולם מדברים במונחים של צמיחה כלכלית ושיעורי תעסוקה. הדוח הזה יכול להיות 'אבן הרוזטה' שלנו", הוסיף.

עבודות מחקר ברוח זו נעשו גם בארץ. את הפרויקט המקיף ביותר, "מערכות אקולוגיות ורווחת האדם – הערכה לאומית", מוביל בימים אלה ארגון "המארג" ומטרתו להמחיש לציבור הרחב ולמקבלי ההחלטות את התועלות הבריאותיות, החברתיות ובעיקר הכלכליות שמספק לנו הטבע. הדוח שיופק בסיום הפרויקט מיועד לשפוך אור על מצבן הנוכחי של המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי המרכיב אותן ואת הגורמים המשפיעים עליהן, וגם את המשמעויות הכלכליות שיש לכך. במידה מסוימת אפשר לקרוא לזה "ועדת ששינסקי 3".

צילום: I, Inisheer (CC BY-SA 3.0) via Wikimedia

אבל יש גם מי שמאמינים ש"כמה שווה לנו הטבע?" היא השאלה הלא נכונה. ראשית, כתב צ'ארלס אייזנסטיין (Eisenstein),  סופר, מרצה ופרשן כלכלי במאמר שפרסם באפריל באתר Open Democracy, בכלל לא בטוח שהידע האנושי באמת מסוגל לחשב את כלל התרומה של המגוון הביולוגי של רווחת האדם. בנוסף, הצמדה של תג מחיר למערכת אקולוגית מסוימת מניחה במובלע שאפשר באמת להפריד אותה מסביבתה כאילו הייתה עציץ שניתן לניֵד ממקום למקום.

בנוסף, הגישה הזו מאפשרת להתייחס אל הטבע במונחי רווח והפסד. בהתאם, הרס של, למשל, חוף ים או הכחדה של אירוס הם לגיטימיים אם הם יניבו רווחים גדולים יותר מהערך הכלכלי המיוחס לאותו אתר טבע או מין צמח.

התומכים בגישת ההון הטבעי מאמינים "שאפשר לשכנע אנשים להציל את הטבע כשמאפשרים להם למכור אותו. הם יכולים לקחת טבע לבנק או לפחות למכולת השכונתית", כתב העיתונאי ריצ'ארד קוניף בטור שפרסם בניו יורק טיימס בספטמבר 2014.

רבים מהמתנגדים לרעיון של הפיכת ערכי הטבע ל"מוצרים" בעלי מחיר כספי טוענים שהשיטה הכלכלית הנהוגה במערב היום היא זו שהביאה את כדור הארץ למצב של ניצול יתר של משאבי הטבע ושל חורבן נופים ובתי גידול. לכן, ניסיונות לכמת את ערכו של הטבע במונחי שוק במטרה לשמור עליו נידונו מראש לכישלון.

"מה שלא תאמרו על מאה דונם באחו של ניו ג'רזי לא יוכל להתחרות בפוליטיקאי שמאמין שקניון חדש פירושו יותר מקומות עבודה למצביעים במקום", כתב קוניף. החלה של עקרונות כלכלת שוק על הטבע נותנת לגיטימציה לסחר בערכי טבע בתמורה לפיתוח ולהפך. אבל האם באמת אפשר לקנות את הייבוש של אגם או את הכחדתו של מין של פרפר לטובת הרחבה של שטחים חקלאיים או הקמת יישוב חדש? האם לצורך סלילת כביש חדש דרך יער אפשר לשתול מספר דומה, או אפילו גדול יותר, של עצים במקום אחר?

ובסופו של דבר, טוענים המסתייגים, הגישה הזו מציבה את האדם מעל הטבע. כלומר, הערך הכלכלי או אחר של המערכות האקולוגיות, המינים והנופים מיועד לשקף את התועלת שבהם עבור בני האדם ובכך מתמצה זכותם של בעלי חיים, צמחים ונופים להתקיים. כתוצאה מכך, לא רק שנוצרת היררכיה עבור היצורים והתהליכים בטבע – יש שווים יותר ויש ששווים פחות – אלא שיש גם מי מביניהם שאין להם כל ערך לאדם ולכן אין לכאורה סיבה להגן עליהם. ברור לנו שאי אפשר לשים תג מחיר על בני אדם, אז למה זה לגיטימי כשמדובר בפילים, בכרישים או בכלניות? אם כבר, טוענים מבקרי גישת ההון הטבעי, אם הטבע הוא נכס עבורנו זה בזכות אותם הדברים שאי אפשר לשים עליהם תג מחיר שבאמת מעשירים את חיינו.

ובכלל, האם חשיבותם של צמחים, בעליי חיים ונופים היא בהכרח פונקציה של התועלת בהם? "בעלי חיים צריכים להיות בלתי שימושיים כמו שאמנות, מוזיקה, שירה ואפילו ספורט הם בלתי שימושיים", כתב קוניף. "הם בלתי שימושיים במובן זה שהם אינם עושים דבר מלבד לרומם את רוחנו, לגרום לנו לבכות או לצחוק, להפחיד, להטריד או לענג אותנו. הם מחברים אותנו, לא רק אל המוזר, השונה, האחר, אלא לעולם שבו בני האדם אינם היחידים שחשובים כמו שאנחנו אוהבים להאמין. וזה צריך להספיק."

מופיע בגיליון ינואר 2016 של גליליאו

שינויי אקלים: מורה נבוכים למשבר הגדול ביותר של המאה ה-21

ועידת האו"ם לשינויי האקלים המתכנסת החודש בפריז היא אירוע היסטורי. אבל מהם בדיוק שינויי האקלים? לכולנו ברור שאיכשהו זה קשור גם לדובי קוטב וגם לתחנות כוח וגם לאל גור, אבל איך בדיוק – זו כבר שאלה אחרת. אז הנה מבוא קצר למה שכבר כונה על ידי מזכ"ל האו"ם ואחרים "האתגר הגדול ביותר הניצב מול המין האנושי".

ההתחממות הגלובלית היא אחד הביטויים של שינויי האקלים – למעשה, זה האומדן המרכזי. באופן ספציפי הכוונה היא לעלייה בטמפרטורה העולמית הממוצעת.

החיים על כדור הארץ מתאפשרים בזכות אנרגיית השמש. חלק מהקרינה שמגיעה מהשמש לכדור הארץ נפלטת בחזרה לחלל, אבל חלקה נשמר בזכות הרכב הגזים באטמוספרה היוצר שכבת בידוד, כמו שמיכה עבה.

אחד הגזים העיקריים בשכבה הזו הוא פחמן דו חמצני. אבל למרות הטעות הנפוצה, פליטות גזי חממה הן לא זיהום אוויר משום שלא מדובר בהשפעה בריאותית ישירה, אלא בתהליך קצת יותר מורכב. למעשה, פחמן נמצא באופן טבעי בכל מקום – אנחנו פולטים פחמן דו חמצני כשאנחנו נושמים, והצמחים קושרים פחמן דו חמצני בתהליך הפוטוסינתזה. לכן, כשאנחנו כורתים יערות אנחנו מונעים את קליטת הפחמן הדו חמצני. גם כלי רכב פולטים פחמן דו חמצני בנסיעה. אבל הפעילות האנושית שאחראית לכמויות הגדולות ביותר של פחמן דו חמצני היא שריפה של דלקי מאובנים כמו פחם, נפט וגז טבעי לצורך הפקת אנרגיה.

הפחמן הדו חמצני – כמו גזים אחרים: חמצן דו-חנקני, מתאן ואדי מים – מצטבר באטמוספרה במשך שנים והופך את שכבת הבידוד ליעילה יותר מכפי שהיא באופן טבעי: פחות קרינה נפלטת בחזרה לחלל וכתוצאה מכך עולה הטמפרטורה בכדור הארץ – זה אפקט החממה.

מדענים קבעו שהרמה המרבית שבה ניתן להבטיח אקלים יציב בכדור הארץ היא 350 חלקי פחמן דו חמצני למיליון. לפני כשנתיים נחצה הקו של 400 חלקים למיליון לראשונה מזה לפחות 800 אלף שנה, והריכוז נמצא במגמת עלייה מתמדת.

צילום: Anna Valmero (CC-BY) via Climate News Mosaic

השינוי בהרכב הגזים באטמוספרה, וההתחממות שבעקבותיו, מוציאים מאיזון את מערכת האקלים המורכבת של כדור הארץ. התוצאה היא שורה של השלכות המורגשות באופן ישיר ועקיף בכל רחבי הגלובוס. בפרט, אירועי מזג אוויר קיצוניים – גלי חום, סופות הוריקן או תקופות בצורת – מתרחשים בתדירות גבוהה יותר ובעצמה רבה יותר מבעבר, ולכל אלה השלכות משניות כמו למשל פגיעה חמורה בגידולים חקלאיים, שינויים בדפוסי מחלות, הכחדת מינים של צמחים ובעלי חיים ונזק לתשתיות. סופת ההוריקן קתרינה שהשביתה את ניו אורלינס ב-2005, גל שריפות היער שפקד את רוסיה ב-2010, אפילו סופת השלגים שהשתוללה בישראל ובמזרח התיכון בדצמבר 2013 – כולם יכולים היו להתרחש גם ללא שינויי האקלים, אבל המצב האקלימי מעלה באופן משמעותי את הסיכוי שאירועי מזג אוויר כאלה יתרחשו. מדענים ופעילי אקלים מבהירים שבקרוב מזג אוויר אקצנטרי יהיה "הנורמלי החדש". והטרגדיה האמיתית היא שמי שעתידים להיפגע באופן הקשה ביותר – למשל, מדינות איים קטנות שיימחקו מהמפה לחלוטין – הם מי שתרמו הכי פחות להיווצרות הבעיה.

ההשפעות של שינויי האקלים שונות ממקום למקום ברחבי העולם, אך עליית הטמפרטורה מתרחשת במהירות גבוהה יותר בקטבים. כתוצאה מכך קרחוני הענק שבאנטרקטיקה ובקוטב הצפוני, שמחזיקים כמויות אדירות של מים, הולכים ונמסים ותורמים לעלייה בגובה פני הים. בנוסף, גם עליית הטמפרטורה של מי הים, הגורמת להתרחבות גוף המים, תורמת לעלייה במפלס הים.

אמנם בהיסטוריה של כדור הארץ היו תקופות שבהן היה שיעור הפחמן הדו חמצני באטמוספרה ברמה דומה או גבוהה יותר, אבל מעולם לא נרשמה עלייה מהירה כל כך – ובעיקר, באף אחת מהתקופות האלו לא חיו שמונה מיליארד בני אדם על כדור הארץ. הנה דוגמה לשינוי חד: שנת 2015, קובעים מדענים, הייתה השנה החמה ביותר מאז תחילת המדידות ב-1880. אלא שזו למעשה הפעם העשירית שהשיא הזה נשבר מאז שנת 2000.

כיום מכילה האטמוספרה 43 אחוז יותר פחמן דו חמצני מכפי שהיה קודם למהפכה התעשייתית, לפני בסך הכול כ-165 שנה. כתוצאה מכך, במהלך התקופה הזו עלתה הטמפרטורה העולמית הממוצעת במעלה אחת. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל גם עלייה כזו, בעיקר בטווח זמן קצר כל כך, מסוגלת לטלטל באופן דרמטי את מערכת האקלים. היקף פליטות גזי החממה של מדינות העולם במהלך העשורים הקרובים יקבע עוד כמה תוסיף ותעלה הטמפרטורה העולמית הממוצעת.

מנהיגי העולם כבר אימצו את המלצות המדענים וקבעו את הרף של עלייה בשתי מעלות (ביחס לרמה של אמצע המאה ה-19, לפני המהפכה התעשייתית) עד שנת 2100 על מנת למנוע את ההשלכות החריפות ביותר של שינויי האקלים. בחודשים האחרונים הגישו מרבית ממשלות העולם את תכניותיהן לצמצום פליטות גזי החממה. אלא שהחישובים העדכניים ביותר מראים שהטמפרטורה העולמית הממוצעת תהיה גבוהה יותר מהיעד שנקבע, ואולי אף תירשם עלייה של שלוש או ארבע מעלות. תרחישים המוקדשים להתחממות כזו מציירים עולם שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים.

ישנם מי שלא מכירים בכך. יש מי שטוענים שתופעת שינויי האקלים בכלל אינה מתרחשת, ואחרים שמשוכנעים שגם אם האקלים משתנה, לאדם אין חלק בכך. אבל בפועל, במקביל לעלייה הדרמטית בפליטות גזי החממה, גם כמות הידע המדעי על התופעה גדלה במידה דומה, ובהתאם גם מתרחב הקונצנזוס סביב האחריות של בני האדם לשינויי האקלים.

נכון להיום, 97 אחוזים מהמאמרים שהתפרסמו סביב סוגיית שינויי האקלים קובעים באופן חד משמעי שפעילות אנושית היא הסיבה העיקרית לכך. לצורך ההשוואה, שיעורם של האנשים שחולקים על הטענה שכדור הארץ עגול, ושל אלה הטוענים שעישון אינו גורם לסרטן, דומה או אפילו גדול יותר משיעורם של המדענים המסתייגים מהקביעה ששינויי האקלים הם מעשה ידי אדם.

למעשה, הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC), הסמכות המדעית העולמית בתחום, הוא גם הפרויקט המדעי הגדול ביותר בתולדות האנושות, והדוחות עבי הכרס שמפרסם הפאנל אחת לחמש שנים – הדוח החמישי והאחרון עד כה פורסם לפני שנה – מסכמים את הידע המדעי העדכני לגבי תרחישי שינויי האקלים, השלכותיהם והדרכים להתמודד איתם. אלא שגם הדוחות האלה, שבכתיבתם מעורבים אלפי מדענים מרחבי העולם, הם תוצר של משא ומתן פוליטי. קודם להוצאתם לאור של דוחות הפאנל, נציגי ממשלות העולם, כולל אלו שמדינותיהן אחראיות לפליטות גזי החממה הרבות ביותר, נועדים כדי לגבש את הנוסח המוסכם. לכן, גם אם התחזיות הכלולות בדוחות הפאנל הן סיבה רצינית לדאגה, ישנם רבים שתופשים אותן כשמרניות במיוחד.

אז מה עושים? האמת היא שגם אם כל פליטות גזי החממה בעולם ייפסקו מחר, שינויי האקלים, שכבר עכשיו אנחנו רואים את השפעותיהם, יוסיפו להתפתח גם בעשורים הבאים. הסיבה לכך היא שהאטמוספרה שלנו כבר טעונה בגזי חממה שהצטברו מאז המהפכה התעשייתית, ובפרט בעשורים האחרונים. אבל היעד הוא, כאמור, לא לתת לטמפרטורה העולמית הממוצעת לעלות ביותר ממעלה אחת נוספת (או שתי מעלות ביחס לשנת 1850) עד סוף המאה הנוכחית.

במלים אחרות, ההחלטות והמעשים שלנו היום לא ישפיעו על בני דורנו אלא על הנכדים שלנו וצאצאיהם. לכן, זו שאלה של הירושה שלנו לדורות הבאים ויש לנו הזדמנות, אולי אחרונה, לבחור איזה עולם אנחנו משאירים אחרינו. זו הסיבה שוועידת האקלים בפריז יכולה להיות אירוע היסטורי – ממשלות העולם ינסו לגבש סופית הסכם חדש שיחליף את פרוטוקול קיוטו לאחר שיפוג בשנת 2020. אם הן יצליחו להגיע להסכם עם יעדים שאפתניים ומחייבים להגבלת פליטות גזי החממה ועם צעדים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים יהיה זה אחד ההישגים המשמעותיים של הקהילה הבינלאומית.

מה ישראל עושה בעניין? בשתי מילים, מעט מדי. במסמך שהגישה למזכירות אמנת האקלים של האו"ם בסוף ספטמבר, כפי שעשו רבות ממדינות העולם, הצהירה ישראל שתצמצם את פליטות גזי החממה שלה לנפש ב-26% עד שנת 2030 ביחס לרמה החזויה לאותה שנה. עם זאת, המשמעות של הנתון הזה היא שישראל למעשה תוסיף ותגדיל את סך כל פליטות גזי החממה כך שיהיה גדול ב-13.4% מכלל היקף הפליטות שהיה בארץ ב-2005. לשם השוואה, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, יעד הפחתת הפליטות הממוצע במדינות ה-OECD לשנת 2030 הוא 33% מתחת להיקפן הכולל בשנת 2005. אלא שישראל לא תעמוד ביעד הפחתת הפליטות לשנת 2020 שלקחה על עצמה בוועידת קופנהגן ב-2009 לאחר שמשרד האוצר הקפיא את תכנית הפחתת הפליטות לפני כשנתיים וביטל אותה סופית בקיץ האחרון.

 

צילום:  BUND Bundesverband (CC-BY-NC-SA-2.0) via Flickr

אם לשפוט על פי שיעור האנרגיות המתחדשות בארץ היום – 2% מכלל תמהיל מקורות האנרגיה – לא ברור אם ישראל אף תעמוד ביעד ה-17% שלקחה על עצמה עד שנת 2030, בעיקר אם לוקחים בחשבון שקודם לכן הגדירה הממשלה יעד של 2% עד שנת 2007 ויעד של 5% עד שנת 2014.

ובכל זאת, אם יש דבר אחד שברור לכל המעורבים הוא שבלי קשר לתוצאה, הפסגה בפריז היא לא סוף הסיפור. חוקרים ופעילי אקלים רבים שותפים לדעה שהמפתח נמצא לא בהפחתת פליטות גזי החממה, אלא בצד של ההיצע – כלומר, כבר בכריית משאבי האנרגיה. למשל, מחקר שפורסם בספטמבר 2015 בכתב העת Science Advances קבע כי אם ינוצלו כל מאגרי הדלקים המאובנים הזמינים תאבד אנטרקטיקה את כל כיסוי הקרח שלה, מה שיגרום למפלס הים לעלות ב-58 מטרים. בהתאם, יותר ויותר מחקרים מראים שכדי שיהיה סיכוי כלשהו למנוע את ההשלכות החריפות ביותר של שינויי האקלים, תיאלץ האנושות לוותר על רובם המכריע של מאגרי הנפט, הפחם וגם הגז הטבעי.

אבל כנראה שקשה לבנות על הפוליטיקאים לבדם שיניעו את מהפכת האנרגיה הדרושה. בעשורים הקרובים יחייב האתגר הזה התגייסות של אזרחים בכל רחבי העולם כדי להבטיח שהאנושות תיפרד סופית מהדלקים הפוסיליים ותתקדם לעבר אנרגיות ממקורות מתחדשים כמו רוח ושמש.

השלב הבא במערכה כולל משיכת השקעות של בנקים, חברות ביטוח וקרנות פנסיה מפיתוח של פחם, נפט וגז טבעי, וגם הסטה של סובסידיות ממשלתיות ממקורות האנרגיה המזהמים האלה לעבר התייעלות אנרגטית ומקורות אנרגיה בני קיימא. למעשה, הדברים האלה מתרחשים כבר עכשיו. על פי נתוני 350, אחד מארגוני האקלים הגדולים בעולם, עד כה 479 ארגונים, חברות ומוסדות, בעיקר במדינות מפותחות, התחייבו למשוך את השקעותיהם בדלקים מאובנים שערכן נאמד ב-2.6 טריליון דולר.

בין הגופים הבולטים שהודיעו על משיכת השקעות היא קרן האחים רוקפלר. הקרן הפילנתרופית הפרטית מנהלת נכסים בהיקף של 860 מיליון דולר, ועד ההודעה שפרסמה בספטמבר 2014 שבעה אחוזים מערך הנכסים הכולל שלה היו מושקעים בדלקים מאובנים. ביוני האחרון החליט הפרלמנט הנורבגי שקרן הפנסיה הממשלתית, הגדולה בעולם, תמכור את כל אחזקות הפחם שלה המסתכמות ביותר מ-8 מיליארד דולר.

גם ארגוני סטודנטים ברחבי העולם מובילים קמפיינים הקוראים לאוניברסיטאות שלהם להוציא את ההשקעות בדלקים מאובנים מנכסיהן הפיננסיים, ובנובמבר לא פחות מעשר אוניברסיטאות בריטיות הצטרפו למגמה כשהודיעו על משיכה של השקעות כאלו בהיקף כולל של 115 מיליון פאונד.

ואמנם, בהתחשב באינטרסים המסחריים הכבירים של חברות האנרגיה, כל אלה לא היו קורים ללא לחץ ציבורי מתמשך. גם קבוצות דתיות רבות, בעיקר נוצריות, התגייסו למאבק הכלכלי בדלקים המאובנים. "האם זה הולם שבתי הכנסת שלנו, הקהילות שלנו, בתי הספר שלנו והארגונים המייצגים שלנו יקיימו את עצמם על רווחיה של תעשיה החתומה על הרס כדור הארץ?", כתבו אנשי Oil Vay, קמפיין המקדם התמודדות עם שינויי האקלים בקרב הקהילה היהודית בבריטניה, במאמר שפרסמו באפריל. "בשעה שמומנטום עולמי הולך ונבנה, אנחנו לא יכולים יותר לגרור רגליים. הגיע הזמן למשוך השקעות".

מופיע בגיליון דצמבר 2015 של גליליאו