אדמה קדושה

מומחים מזהירים כי היקף הצריכה, בפרט בחברות מערביות, מדלדל במהירות את הקרקעות הזמינות בעולם ואת פוריותן.

היחס שלנו לאדמה הוא אולי הדוגמה המוחשית ביותר לפער העמוק אך הנפוץ כל כך בין בעלות על משאב טבע לבין שמירה עליו. האדמה היא כנראה המשאב הטבעי היחיד שמצד אחד בשביל להשיג בעלות עליו אנחנו מוכנים לשלם בדם, ומצד שני, כשהוא בבעלותנו הוא מנוצל ללא כל התחשבות.

מומחים מזהירים כי היקף הצריכה שלנו, בפרט בחברות מערביות, מדלדל במהירות את הקרקעות הזמינות בעולם וההשלכות, במיוחד על הביטחון התזונתי בעולם, יהיו מרחיקות לכת. באופן ספציפי, התרחבותה של החקלאות המתועשת החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ולתוך המאה הנוכחית שוחקת את פוריות האדמה.

ניצול מוגזם של משאבי הטבע לצורכי חקלאות הוא אחד הגורמים המרכזיים לתהליכי מידבור. הכוונה אינה להתפשטות של מדבריות קיימים, אלא לגרימת נזק הדרגתי לתכונותיה של הקרקע שעלול להביא לתנאים סביבתיים דמויי מדבר.

צילום: Lou Gold (CC-BY-NC-2.0) via Flickr

כמה מהגורמים המרכזיים לכך הם שיטות חקלאיות, ובפרט שימוש אינטנסיבי בכימיקלים, שאינן מביאות בחשבון את השפעתן על הסביבה, בירוא יערות, רעיה מוגברת וסלקטיבית, שריפות יזומות לסילוק צומח, הטיה של ערוצי נחלים לצורך השקיה וזיהום קרקע משפכים. במקרים רבים התוצאה היא עלייה במליחות הקרקע ובלייה ביולוגית וכימית של האדמה.

במקביל, פיתוח אורבני מצמצם את מלאי הקרקעות הפוריות, ועל אף האתוס הישראלי של "נלבישך שלמת בטון ומלט", הקמת יישובים חדשים, בייחוד במדינה קטנה ובעלת משאבים טבעיים מוגבלים ביותר, היא אחד האיומים המרכזיים על עתידה של הקרקע הפורייה.
 

האדמה היא משאב טבעי שכמעט אינו מתחדש ושאין לו תחליף, ויותר מ-90 אחוז מייצור המזון שלנו מתבסס על המשאב הזה. בלעדי התהליכים הכימיים המורכבים המתרחשים בקרקע בריאה, צמחים לא יוכלו לגדול. ובכל זאת נראה שההכרה בכך שהקרקע מהווה את תשתית החיים עדיין לא חלחלה בקרב הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות. בכל שנה כ-120 מיליון דונם של אדמה חקלאית ברחבי העולם הופכים בלתי שמישים בשל שחיקת קרקע. התוצאה, על פי הערכות, היא אובדן של לא פחות מ-20 מיליון טונות תבואה בשנה. אין צורך להזכיר את מספר האנשים הרעבים בעולם כדי להבין שמדובר במחדל צורב. בדצמבר 2014 התריעה מריה-הלנה סמדו (Semado) מארגון המזון והחקלאות של האו"ם, כי בקצב הנוכחי בתוך 60 שנה יאבד העולם את כל שכבת האדמה העליונה - ואיתה גם את היכולת לקיים חקלאות.

 

תופעת המידבור

בארץ נמצאים האזורים הרגישים למידבור בצפון הנגב, בשטח שבין הקו אשקלון-קריית גת ובין הר הנגב. אך לישראל יצא שם בעולם כבעלת ניסיון וידע מדעי רב בהתמודדות עם השפעות הבצורת ושחיקת קרקע. הקרן הקיימת לישראל לקחה על עצמה את הטיפול בנושא והיא פועלת באזור זה באמצעות הקמת סכרים קטנים ומאגרי מים להשקיית השדות החקלאיים. עם זאת, פעולות נוספות של נטיעת עצים לאורך גדות ערוצי נחלים במטרה לייצב את פני הקרקע ולמנוע את סחיפתה נתקלו בביקורת נחרצת מצד שורה של מדענים ופעילי סביבה בשל השלכותיהן על המערכות האקולוגיות הטבעיות.

בשנת 1995 הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על ה-17 ביוני כיום העולמי למאבק במידבור. מטרתו של היום הזה לקדם שילוב זרועות בינלאומי במאבק נגד תופעת המידבור ובהתמודדות עם ההשלכות של בצורות, ואחד האמצעים המרכזיים לשם כך הוא אמנת האו"ם למאבק במידבור. מארגני היום הזה מבקשים להדגיש כי חיזוק השתתפות הקהילה ושיתוף פעולה עם כל בעלי העניין הם תנאים מרכזיים להתמודדות אפקטיבית עם הסוגיה. השנה עומדים אירועי היום בסימן ביטחון תזונתי לכולם ומערכות מזון בנות קיימא.
 

באופן אירוני, דווקא החקלאות התעשייתית שאמורה לדאוג למזון לכולנו היא שעלולה בסופו של דבר להמיט רעב על יותר ויותר אנשים בשעה שאוכלוסיית העולם הולכת וגדלה. "זה מה שמפיל ציביליזציות. מלחמות ומגיפות הורגות מספרים גדולים של בני אדם, אך במרבית המקרים אוכלוסיות משתקמות. ואולם, אם נאבד את הקרקע נאבד הכול", כתב ג'ורג' מונביו, פרשן הסביבה של ה"גרדיאן".
 

באיחוד האירופי, על אף ההכרה בחשיבות ההגנה על הקרקע, נתקלה יוזמה לחקיקה בעניין בהתנגדות במשך למעלה משבע שנים, ובסוף אפריל 2014 החליטה הנציבות האירופאית למשוך את ההצעה.

הציווי "לעבדה ולשמרה" הוא הביטוי המקראי לחקלאות בת קיימא, ושנת השמיטה אשר חלה השנה היא דרך לנטילת אחריות על השימוש במשאבי הטבע מתוך השקפה ארוכת טווח והתחשבות בדורות הבאים. במקביל, שנת 2015 היא גם השנה הבינלאומית למען האדמה. ככלל, מיועד הקמפיין הזה להעלות את המודעות לחשיבותה של האדמה לביטחון תזונתי ולתפקודים חיוניים של מערכות אקולוגיות.

הקרקע ממלאת תפקיד גם בהיערכות להשפעותיהם של שינויי האקלים ובצמצום פליטות גזי החממה הגורמים להם. הגנה על אדמה בריאה יכולה לסייע גם בצמצום העוני ובפיתוח בר קיימא, וקמפיין השנה הבינלאומית למען האדמה מבקש לתמוך במהלכי מדיניות יעילים להגנה ולניהול בר קיימא של משאבי קרקע.
 

"שימור האדמה לא צריך לפגוע בשגשוג. להיפך. שיטות להגנה על האדמה יכולות למעשה להגדיל יבולים חקלאיים – במיוחד במשקים חקלאיים קטנים", כתבה ברברה אונמוסיך, נשיאת הקרן הגרמנית היינריך בל במאמר דעה שפרסמה באפריל 2015. "גיוון יבולים, מיחזור וכיסוי קרקע יכולים כולם לתרום לאדמה חיה, פורייה ופעילה שמסוגלת לתמוך בניהול מים אופטימלי".
 

ואמנם, ישנן אפשרויות אחרות לעיבוד חקלאי. בשנים האחרונות מקדם משרד החקלאות את תחום החקלאות המשמרת. על פי המשרד, מרבית שטחי גידולי השדה בארץ מצויים בסכנה לסחיפת קרקע, אך התמודדות עם הבעיה מצריכה שיתוף פעולה עם החקלאים. "יישום נרחב של חקלאות משמרת מחייב פעילות מערכתית מקיפה הכוללת התארגנות חקלאים באגני הניקוז השונים, המבוססת על תמיכה ציבורית מקצועית ארגונית וכלכלית", נכתב בתכנית שהציג האגף לשימור קרקע וניקוז במשרד כבר באפריל 2007. "לשם כך נדרשת אמנה ארוכת טווח בין החקלאים לגורמים הציבוריים: משרד החקלאות וזרועות הממשלה האחרות".
 

אפשרות נוספת היא פרמקלצ'ר (Permaculture). ככלל, מדובר בשיטת תכנון סביבתי עם פילוסופיה מפורטת והגישה החקלאית שלה מתבססת על משאבים טבעיים זמינים. השאיפה שלה להקטין את טביעת הרגל האקולוגית של כל אדם ושל האנושות כולה, ולשם כך היא משלבת ידע מדעי וידע מסורתי. לאדמה ישנו מקום מרכזי בתפיסת הפרמקלצ'ר: אחד משלושת העקרונות האתיים המנחים אותה הוא "דאגה לאדמה" (Earth Care), ולפיו מצבה של האדמה הוא לעתים קרובות אינדיקציה לבריאותה של החברה. על פי הגישה החקלאית של הפרמקלצ'ר, שיטות המחקות תהליכי טבעיים כמו זריעה של צמחים המכסים את הקרקע או רעייה בסבבים (החלפת חלקות המרעה עבור רעיית בקר באופן שמונע רעיית יתר) יכולות לסייע בשיקום הקרקע.

האפשרות האחרת היא לא פחות ממשבר מזון עולמי. הבעיה היא שאנחנו נוהגים לקחת את האדמה כמובנת מאליה, כמשאב בלתי מוגבל. אלא שבסופו של דבר, שיטות חקלאיות המביאות לפגיעה במגוון האורגניזמים החיים באדמה ובהרכב המינראלים שבה שומטות את הקרקע תחת רגלינו, תרתי משמע. הקשר בין אדם ואדמה אולי נראה ברור מאליו, אבל כנראה שבעלות על קרקע, שליטה על שטח אדמה, אינה ערובה לשמירה על בריאותה, למרות שבני האדם תלויים בה לקיומם. מאידך, שמירה על אדמה חיה ומתפקדת היא יותר מהבטחת מקורות המזון שלנו - היא גם תרומה למשטר מים בריא, ליציבותן של קרקעות, לאצירת פחמן דו חמצני, לקיומן של מערכות אקולוגיות פעילות ושאר שירותים שאנחנו נהנים מהם ללא תמורה.

מופיע בגיליון יוני של גליליאו