געגועים לנחל

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה יותר מ-15 נחלים נמצאים היום בהליכי שיקום שונים, ועל פי תוכניות רשמיות אמור מפעל התפלת מי הים לסייע אף הוא באופן עקיף בשיקום הנחלים. ובכל זאת אף נחל אחד לא שוקם לכל אורכו, ולכך יש השלכות סביבתיות ונופיות. תמונת מצב עכשווית

אין הרבה דברים באזורנו הצחיח שהם יקרי מציאות יותר ממים. במהלך השנים הובילה הדרישה למים, הן לצרכנים ביתיים והן לחקלאות, לשאיבה מוגברת של קידוחי מי תהום ושל מי המעיינות שהזינו את נחלי הארץ, ולקידוח מוגבר של מי תהום שגרמו לירידת המפלסים ולצניחה בספיקת המעיינות.

במרס 2012 פרסמה החברה להגנת הטבע דו"ח שעל פיו 60 מתוך 90 המעיינות שנבדקו נמצאו במגמת דעיכה. בד בבד הנחלים שחרבו הפכו לתעלות לניקוז שפכים. בעקבות כל זאת נחלים הופכים למפגעי ריח ונוף, הזיהום שבמים מחלחל למי התהום או ממשיך לזהם את הים, מיני צמחים ובעלי חיים השוכנים במים ובסביבת הנחל הולכים ונעלמים, וגם השכנים בני האנוש מאבדים מרחב נופש ופנאי איכותי.

בשנים האחרונות מתעורר הרושם שנחלי ישראל, או לפחות אחדים מהם, רואים עדנה מחודשת. הירקון, הגדול בנחלי המרכז, זכה לתשומת לב מיוחדת בשנים שאחרי אסון המכביה שהתרחש ב-1997, והיום חלקו העליון, ממעיינות ראש העין ועד המפגש עם נחל קנה, משוקם. גם מצבו של נחל לכיש, שפארק לכיש-אשדוד הוקם לאורך שני קילומטרים במורדו, רשם שיפור ניכר בשנים האחרונות בזכות פרויקט מטעם עיריית אשדוד המיועד למנוע הגעת מזהמים לנחל בקיץ

נחל הקישון. מקור: (Hanay, Wikimedia Commons (CC BY-SA 3.0

אפילו הקישון, שביוב ושפכים תעשייתיים שהוזרמו אליו במשך שנים ארוכות הפכו אותו לאחד המפגעים הסביבתיים החמורים בארץ, מצוי בעיצומם של תהליכי שיקום מקיפים. החלטת הממשלה המורה בין היתר על סילוק המזהמים מהנחל התקבלה כבר בנובמבר 2001. גם מסקנותיה של ועדת שמגר, שמונתה כדי לבחון את הקשר הסיבתי בין מימיו המזוהמים של הקישון ובין תחלואת הסרטן בקרב צוללי חיל הים, תרמה להאצת הטיפול בנחל. בינתיים הקימה רשות נחל קישון את פארק העמקים לאורך קטע מהנחל.

מלבד כל אלה, במהלך חודש פברואר הודיע המשרד להגנת הסביבה שאושר הסכם עם החברה הקנדית "אנגלוב" (EnGlobe) לביצוע פרויקט שעלותו 220 מיליון שקל, שמטרתו לנקות ולהעמיק את קרקעית הנחל. על פי הודעת המשרד, הפרויקט צפוי לארוך כשלוש שנים.

אופטימיות זהירה

"אי אפשר להגיד שלא שינו גישה", אומרת דליה טל, מנהלת הקמפיינים בעמותת "צלול". "אולי בדרגים הגבוהים במדינה לא כל כך מכירים בחשיבות של הנחלים, אבל אתה רואה שלדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה וברשויות כבר יותר אכפת מבעבר". עם זאת, מציינת טל, "המצב של הנחלים עדיין עגום מאוד. הוא הרבה יותר טוב משהיה בשנות ה-80, אבל הוא עדיין לא טוב".

נראה שגם מבקר המדינה שותף להשקפה זו. בפרק שהוקדש לנושא שיקום הנחלים בדו"ח השנתי מדצמבר 2011 הוזכרו "הצלחות ניכרות בשיפור איכות מי נחל הקישון ונחל הירקון ובפיתוח גדות נחל אלכסנדר". עם זאת, צוין בדו"ח כי "המשרד [להגנת הסביבה] לא קידם את מדיניותו שלו בנושא: שיקום הנחלים משמעותו בראש ובראשונה שיקום המים והשבת בתי הגידול, אולם המשרד מעדיף לקדם פרויקטים שתוצאותיהם נראות בציבור מיד – טיפוח גדות הנחלים באמצעות פארקים ושבילי אופניים".

בישראל יש 31 נחלים ראשיים, 16 מהם זורמים אל הים התיכון, והיתר אל הירדן ואל הכנרת. בעמותת "צלול" מסמנים ארבעה נחלים שמצבם הוא המטריד ביותר – הירדן הדרומי, נחל קדרון, נחל אלכסנדר ונחל חרוד. "על רוב הנחלים שזורמים לכנרת אני יכולה להגיד שהם נקיים פחות או יותר. למה? כי הם זורמים לכנרת, אז כולם דואגים שלא יזהמו אותם", אומרת טל. "הירדן הדרומי הוא עדיין אחד הנחלים המזוהמים בארץ".

ארבעת הנחלים נמצאים היום בתהליכי שיקום, ועל פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, נמצאים היום בסך הכל בהליכי שיקום שונים 12 מנחלי אגן החוף, ושניים – נחל חרוד ונהר ירדן – באגן המזרחי. באגן ים המלח מטופלים נחלי ערד ונחל חווה במצפה רמון.

עם זאת, דו"ח מבקר המדינה קבע כי לאורך 20 השנים שקדמו לבדיקה "לא ניתן להצביע ולו על נחל אחד בישראל ששוקם לכל אורכו". אמנם הדו"ח מציין כי "שיקום של נחל הוא תהליך מערכתי וממושך המתפרס על פני עשרות שנים", אבל קצב ההשקעה השנתית הממוצע של המשרד להגנת הסביבה נמוך במידה ניכרת ממה שהיה צריך להיות. למעשה, טוען הדו"ח, "בהנחה שקצב ההשקעות ייוותר כשהיה [בשנים 1998-2010, כתשעה מיליון שקלים, ע"ל], יידרשו עוד כמאה שנים לסיים את שיקום הנחלים בישראל".

הפוטנציאל שבהתפלת מי ים

טל מבהירה מבהירה ואומרת שכאשר מדובר בהשקעה, אין די בהקמת תשתיות בלבד. הניסיונות להפסיק את הזיהום בנחל שגור ובנחל תנינים באמצעות הקמת מתקנים לקליטת השפכים של היישובים הסמוכים הם דוגמאות המורות כי העדר תחזוקה שוטפת של המתקנים האלה, עקב חוסר יכולת כלכלית או ניהולית ברשות המקומית, עלולה לגרום לזיהום חוזר של הנחלים ובכך לבטל את התועלת שהיתה אמורה לצמוח מההשקעה המקורית.

אז מה צריך לקרות כדי לשפר את המצב? "בשלב הראשון צריך למנוע לחלוטין הזרמת מזהמים מכל סוג שהוא לנחלים, כמו שחוק המים קובע", אומרת טל. לדבריה יש להבטיח שכל השפכים יטוהרו ויועברו לשימוש חקלאי, וכך יתאפשר להשיב מים לנחלים ממקורותיהם הטבעיים. גם מפעל ההתפלה של מי הים מספק הזדמנות לנחלים. הכוונה היא שהמים המותפלים ילכו לצריכה ביתית, והמים מהמקורות הטבעיים (שעד עכשיו נוצלו לצורך חקלאות ולצריכה ביתית) ישוחררו ויחזרו לזרום בנחלים.

בשנת 2010 הותפלו 280 מטר מעוקב בשנה (מלמ"ש). על פי תוכנית האב הארצית ארוכת הטווח למשק המים שאושרה באוגוסט 2012, במידת הצורך יהיה אפשר להגדיל את כושר ההתפלה לכדי 750 מלמ"ש עד שנת 2020, יותר מ-80 אחוז מהצריכה הצפויה במגזר העירוני לאותה שנה.

בנאום שנשא שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו ביוני 2012 הוא הודיע כי הכוונה היא להשיב לטבע כ-150 מלמ"ש "החל מבעוד שנתיים". עם זאת, על פי תוכנית האב של רשות המים, הקצאת המים לטבע עד שנת 2020 מתוכננת לעלות בשיעור ניכר ולהתקבע על 50 מלמ"ש. אל הכמות הזאת תתווסף כמות של 45 מלמ"ש של מי שפכים מטוהרים בדרגה זו או אחרת, אף על פי שדו"ח החברה להגנת הטבע המליץ שלא לעשות שימוש במי קולחים לצורך שיקום.

בסופו של דבר אין ספק שנושא שיקום נחלי הארץ נמצא היום על סדר יומם של מקבלי ההחלטות – עוד יותר משהיה בעבר. ההשקעה הניכרת בשיפור מצבם העגום של הנחלים מעידה על כך, גם אם אכן יש צווארי בקבוק בירוקרטיים שמעכבים את התהליכים. ואולם האופטימיות הזהירה, כפי שמגדירה אותה דליה טל מ"צלול", נראית מוצדקת, אם לנוכח דו"ח מבקר המדינה ואם לנוכח הפער הצורם בין הצהרתו הפומבית של השר לנדאו ובין האותיות הקטנות בתוכנית האב של רשות המים.

מופיע בגליון אפריל 2013 (259) של "מסע אחר"