פצצה אנושית מתקתקת

יום האוכלוסין העולמי המצוין ב-11 ביולי נועד להעלות את המודעות הציבורית לסוגיות השונות הנוגעות לגידול האוכלוסין, בפרט בהקשר של פיתוח בר קיימא וצריכה עודפת. בישראל, כמו במדינות אחרות, דמוגרפיה היא נושא טעון במיוחד

אדנאן נביץ' מבוסניה הוא נער ככל הנערים בני גילו, למעט דבר אחד: כשנולד, באוקטובר 1999, זיכה אותו האו"ם בתואר האדם השישה מיליארד. כשהגיעו העיתונאים לבקר את נביץ' ואת משפחתו לרגל יום הולדתו ה-12, כמו שהם עושים בכל שנה, אמרה אמו לכתבת הבי.בי.סי ש"מכל המתנות האפשריות שאדנאן יקבל הייתי הכי שמחה אילו יכולתי למצוא עבודה". הפנסיה שמקבל אביו החולה והמענק שמקבלת המשפחה מהרשויות בזכות מעמדו הסמלי של אדנאן הן ההכנסות היחידות של המשפחה. המצב הכלכלי של המשפחה מן הסתם אינו ייחודי לבוסניה, אך נראה כי גם לגידול המתמיד באוכלוסיית העולם יש בו חלק. ב-31 באוקטובר 2011, שבועיים לאחר אותו ריאיון, כבר ציין העולם את הולדתו של האדם השבעה מיליארד.

ואמנם קשה להתעלם מקצב גידול האוכלוסין העולמי. במאות האחרונות, ובפרט מאז המהפכה התעשייתית, רשמה אוכלוסיית העולם זינוק חד. ב-1810 עמד מספרם של בני האדם החיים בעולם על מיליארד אחד ועל פי נתוני האו"ם עשויה אוכלוסיית העולם לחצות את רף התשעה מיליארד בני אדם עוד לפני אמצע המאה הנוכחית. במילים אחרות, מדובר בהכפלה של מספר בני האדם בעולם פי תשעה בתוך פחות מ-250 שנה.

גודל האוכלוסין (2003-2012). מקור: הבנק העולמי

הירידה בשיעור התמותה והעלייה הדרמטית בתוחלת החיים בתוך זמן קצר כל כך הם ללא ספק הישגים שקשה להמעיט בערכם. ואולם לצפיפות הגוברת הזאת יש השלכות ישירות ומרחיקות לכת על הסביבה המאפשרת את הקיום האנושי - ובפרט כשמביאים בחשבון את העלייה המתמדת ברמת איכות החיים – מהידלדלות משאבי הטבע ועד לפליטות גזי החממה האחראים לשינויי האקלים הגלובליים.

"פצצת האוכלוסין" (The Population Bomb), ספרו רב המכר של פרופסור פול ארליך מאוניברסיטת סטנפורד, ראה אור ב-1968 ונועד לשמש אזהרה מפני העתיד לבוא בעידן של גידול אוכלוסין בלתי מרוסן, ובפרט מפני התפשטות של רעב. אלא שיש רבים המסתייגים מנבואות זעם בהקשר הזה. יש הטוענים כי הגאונות האנושית – כלומר ההתפתחות הטכנולוגית – וגם כוחות השוק כבר הוכיחו שיש ביכולתם למנוע את התממשותן של תחזיות קודרות מסוג זה. מנגד יש מי שמצביעים על כך שהשגיאה המרכזית של התחזיות שהושמעו בעבר ביחס לרעב המוני היתה בסך הכול בהערכת הזמנים. ואכן קשה להתעלם מהעובדה שעל אף הקידמה האנושית חלק ניכר מהאנושות – על פי הערכות כמיליארד בני אדם – סובל כבר היום מחרפת רעב, ומספר גדול עוד יותר מתת-תזונה ומהעדר היגיינה בסיסית.

  המשאבים הולכים ונעלמים

"טביעת הרגל האקולוגית" היא אחד המדדים המשמים כדי להעריך את היחס שבין רמת הצריכה של משאבי כדור הארץ השונים (כולל השטח הנדרש לסילוק הפסולת הנוצרת כתוצאה מהצריכה) ובין כושר ההתחדשות של המשאבים האלה. על פי אומדן זה, ב-2007 צרכה האנושות כמות משאבים גדולה פי אחד וחצי מיכולת ההתחדשות של כדור הארץ. כלומר לכדור הארץ תידרש שנה וחצי כדי להשיב לעצמו את כל המשאבים שהאנושות צרכה במהלך שנה אחת – מים, קרקע, עץ, דגה ואחרים.

על פי נתונים שפרסם ארגון "רשת טביעת הרגל הגלובלית" (Global Footprint Network), ב-2007 היתה טביעת הרגל האקולוגית של ישראל 4.8 הקטר גלובלי לנפש (יחידת מידה המציינת את היצרנות היחסית של שטח נתון), בעוד שכושר הנשיאה של המערכת הטבעית (Biocapacity, ההון הטבעי) בארץ עמד על 0.3 הקטר גלובלי לנפש. קרי, ישראל צרכה פי 16(!) מכפי שמשאביה מאפשרים לה.

אם "טביעת הרגל האקולוגית" מיועדת להמחיש את המחיר של תרבות הצריכה (אף שקיימים ויכוחים באשר למידת דיוק המדד הזה), הרי שכבר היום מדינות רבות חיות באוברדרפט מדאיג. לא פחות מכך, הנתונים האלה חושפים שוב את האסימטריה החדה בצריכת המשאבים בין המדינות המפותחות, המהוות רק חלק קטן יחסית מכלל אוכלוסיית העולם והמתאפיינות ברמת צריכה גבוהה בהרבה בחישוב לנפש, ובין המדינות המתפתחות המהוות את רובו המכריע 

תמונת רקע:

Bert Kaufmann from Roermond, Netherlands (Lonely tree  Uploaded by russavia) (CC-BY-2.0)  via Wikimedia Commons

"אנחנו רואים שיש מצוקת מים שפירים בהרבה מדינות, וזה כמובן יחמיר", אומר בריאיון למסע אחר סיימון רוס, מנכ"ל ארגון Population Matters, עמותה בריטית הפועלת בנושאי אוכלוסין עולמיים למען איכות חיים וקיימות סביבתית ארוכת טווח באמצעות מחקר, הסברה ואקטיביזם. "אנחנו רואים שיש פחות ופחות דגים בים, אף על פי שיש יותר ויותר אנשים שרוצים לאכול. אנחנו רואים שיש אי ודאות בנוגע לשאלה אם יהיה די נפט וגז טבעי, ובאמת אני מודאג אם יהיה מספיק אוכל בעתיד. ומלבד זאת אנחנו צורכים יותר ויותר, יש גם יותר ויותר אשפה".

 "אין ויכוח בין מדענים בשאלה אם אוכלוסין הוא נושא חשוב. ובכל זאת זה נושא חשוב שכל הפוליטיקאים שלנו מתעלמים ממנו", אמר פול ארליך בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב בנובמבר 2012. לדבריו ההשלכות של גידול האוכלוסין הולכות ומתעצמות עוד יותר מעצם גודלה של האוכלוסייה. הוא טוען כי בשל האופן שבו התפתחה ההתיישבות האנושית לאורך ההיסטוריה – למשל ערים כמו מנילה ודלהי שהוקמו, ומוסופית להתרחב, בעמקי הנהרות על הקרקעות הפוריות ביותר – ייאלצו הדורות הבאים להתמודד עם אתגרים גדולים עוד יותר מקודמיהם. "יהיה צריך להאכיל אותם על קרקע שהיא יותר שולית (כלומר, החקלאות שתכלכל אותם תיעשה על קרקע פורייה פחות, ע"ל), יהיה צריך יותר אנרגיה כדי לייצר עוד דשן, ואת המים עבורם יהיה צריך להסיע מרחק רב יותר", אמר ארליך. "כך שהאסון שייגרם אם ננסה להוסיף שני מיליארד וחצי בני אדם לסביבה הגלובלית, או אפילו מיליון נוסף לישראל, יהיה פשוט הרסני, ואנחנו כבר רואים את הקצה של האסון הזה".

מה יהיה, אם כן, גודל האוכלוסייה האופטימלי? רוס מסביר שהתשובה תלויה ברמת איכות החיים שאזרחי העולם שואפים אליה. "מובן שאפשר להוסיף עוד הרבה יותר אנשים ברמת איכות החיים הסודנית ממה שאפשרי בזו האמריקאית, אף על פי שאנשים יעדיפו את רמת החיים האמריקאית", הוא אומר. "אנחנו מאמינים שאם מדברים על רמת חיים בינונית, כמו למשל במצרים – זה לא כזה נהדר, אבל נאמר סוג כזה של רמת איכות חיים – היינו אומרים שגודל האוכלוסייה העולמית [האופטימלי] הוא בערך שניים או שלושה מיליארד".

אפשר לחלוק על היעדים, אבל מומחים מציינים מספר דרכים שבהן אפשר לבלום את גידול האוכלוסין, ובראשן קידום הקניית הכלים לתכנון המשפחה. "הפתרון יהיה משפחות קטנות יותר", אומר רוס. "זה אומר שבממוצע לאישה צריך להיות בין ילד אחד לשניים". צעדי המדיניות שיישמו סין והודו לצמצום הילודה היו שנויים במחלוקת, וגם במדינות אחרות, שהכירו בבעיה הדמוגרפית ובחרו להתמודד איתה בדרכים שונות, הפתרונות לא היו חפים מבעיות. אלא שלא תמיד יש צורך במדיניות ממשלתית מכוונת. בהרבה מקרים, בעיקר באירופה, הקטנת שיעור הילודה היתה תהליך וולונטרי.

הפיל שבאמצע החדר  

על פי נתוני הבנק העולמי, ב-2011 עמד גידול האוכלוסין השנתי בישראל על 1.8 אחוז – שיעור שהוא לא רק גבוה יותר מזה של ארצות הברית וגרמניה, אלא גם מזה של סין והודו. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעריכים כי עד סוף שנת 2035 יחיו בישראל בין 10 מיליון ל-12.8 מיליון איש.

פרופסור אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון אומר בריאיון למסע אחר שאפשר להסתפק במספר הנוכחי של שמונה מיליון. "הייתי אומר שכל צרה חברתית שיש לנו קשורה קשר ישיר לקצב המטורף של גידול האוכלוסין ולחוסר הקיימות המאפיינת אותה", אומר טל. לדבריו לא מדובר רק בבעיה סביבתית. צפיפות בכיתות, פקקי תנועה, חוסר מיטות בבתי חולים, אפילו העומס על בתי המשפט – כולם קשורים לבעיית גידול האוכלוסין.

גם בישראל ההתמודדות עם סוגיית גידול האוכלוסין בצד רמת איכות החיים לאור המשאבים המוגבלים אינה מנותקת מההקשר ההיסטורי. "מצד אחד אנחנו בטראומה אחרי השואה וגם בטראומה אחרי הבריטים שניצלו את המושג של כושר נשיאה בצורה מאוד-מאוד צינית כדי להגביל עלייה", אומר טל. "אבל במוקדם או במאוחר, גם מי שלא נעים לו יהיה צריך להודות שאנחנו חיים במדינה שיש לה בפועל שירותי מערכת אקולוגית מוגבלים".

בסתיו הקרוב יצא לאור ספר חדש של טל העוסק בסוגיית ריבוי האוכלוסין. "אני מאמין שזו הבעיה הסביבתית הכי חשובה", אומר טל, המשמש גם יושב ראש של מפלגת "התנועה הירוקה". עם זאת קשה להתעלם מכך שסוגיה כזאת, שעשויות להיות לה השלכות מהותיות על אופייה של החברה בישראל, אינה נמצאת כלל על סדר יומם של ארגוני הסביבה וארגוני החברה האזרחית האחרים. ההסבר שמציע טל? "חוסר מנהיגות, פחדנות ואטימות". אלא שגם בקרב חברי מפלגתו אין קונצנזוס בנוגע לנושא. "ההחלטה היתה שאכן התנועה הירוקה מכירה בנושא של גידול האוכלוסין כאחד הגורמים המרכזיים בבעיות הסביבה, אבל מבחינה טקטית החלטנו שלא להבליט את זה במסגרת הקמפיין האחרון", הוא מסביר. "אבל כמעט כל אדם רציני שאני מכיר שעוסק באיכות הסביבה מבין את הבעיה. זה מה שנקרא הפיל בחדר שאף אחד לא רוצה לדבר עליו".

עם זאת, גם בקרב התנועה הסביבתית יש מי שרואים אחרת את מוקד הבעיה. למעשה, בצד המשך העלייה הצפויה בגודל אוכלוסיית העולם, נראה כי שיעור הילודה – כפי שבא לידי ביטוי במספר הילדים הממוצע לאישה – כבר נמצא במגמת ירידה במרבית העולם. על פי תרחישים מסוימים מספר בני האדם בעולם צפוי להגיע לשיאו בסביבות שנות ה-40 של המאה הנוכחית ואז להתחיל לרדת בהדרגה. המשמעות של ירידה בשיעור הילודה היא כי בעתיד תהיינה חברות מבוגרות, שעלול להיווצר בהן חסר בכוח עבודה. בעקבות זאת אפשר לצפות בין היתר לעלייה בשיעור הגירת העבודה מהמדינות המתפתחות אל המפותחות. ואולם אז שאלת הפערים בין רמת הצריכה במדינות השונות צפויה להתחדד עוד יותר.

בספר Peoplequake משנת 2010, מאת העיתונאי פרד פירס, מודגשת מגמת הירידה בשיעור הילודה. על פי ההשקפה שמציג פירס בספרו, עד כה הבעיה אינה מחסור במזון, אלא מחיריו. קרי, יותר מדי אנשים גוועים ברעב, לא מפני שחסר אוכל בעולם, אלא מפני שאין להם האמצעים לרכוש אותו. הוא טוען כי ביותר מדי מקרים האזהרות מפני פיצוץ אוכלוסין שימשו, בעיקר במערב, הסחת דעת מהבעיה האמיתית של חלוקת משאבים בלתי הוגנת.

בסופו של דבר העמדות ביחס לחומרתו של מה שכבר כונה "המשבר האקו-דמוגרפי" עשויות להיות שונות, אבל אי אפשר לבודד אותו מהיבטים אחרים, שהעיקרי בהם הוא רמת הצריכה, ובפרט במדינות המפותחות. האדם השמונה מיליארד צפוי להיוולד ב-2027. אדנאן נביץ' יחגוג אז את יום הולדתו ה-28, אולי בחברת ילדים משלו, אבל צריך לקוות שהוא לא ייאלץ לבקש למצוא עבודה כמתנת יום הולדת.

מופיע בגליון יולי 2013 (262) של "מסע אחר" ובגליון יולי 2013 של "גלילאו"