ירוק פרגמטי

החודש מתקיימת בוורשה ועידת האו"ם השנתית לשינויי אקלים, שאמורה לקדם אמנה שתוביל להפחתת פליטות של גזי חממה. האם הסוגיה האקלימית מעניינת את הישראלים ומה חלקם של ארגוני הסביבה בשיח הציבורי שעוסק בנושא

לארגוני הסביבה בארץ לא חסרה עבודה - מהשמירה על חופים מפני פיתוח יתר, דרך מניעת הנזק הסביבתי שקו הרכבת לאילת עלול לגרום ועד מאבק בפרויקט פצלי השמן בחבל עדולם. אלא שעל כל האיומים הסביבתיים האלה מאפיל איום הרבה יותר גדול – משבר שינויי האקלים.

רבים מקרב המדענים, הפרשנים ואנשי המקצוע העוסקים בתחום מסכימים כי מדובר באחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני האנושות במאה ה-21, שהשלכותיו נוגעות לכל תחום חיים שהוא ושצפוי להעצים אתגרים אחרים וליצור חדשים – ממצוקת מים ועד הצפה של אזורי חוף.

צילום: Adopt a Negotiator (CC BY-ND 2.0) via Flickr

הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC) הוא הסמכות המדעית העליונה בנושא האקלים, והדו"ח שפרסם בסוף ספטמבר 2013 קובע כי קיימת סבירות של 95 אחוז שבני האדם הם האחראים לשינויי האקלים, בשל פליטות גזי חממה הנובעות ברובן משריפת דלקים פוסיליים בתהליכי הפקת אנרגיה. על פי ממצאי הדו"ח, שמאחוריו עומדים מאות מדענים מרחבי העולם, ביטוייהם של שינויי האקלים אינם רק בגדר תחזית אלא קיימים כאן ועכשיו.

ממסקנותיו של הדו"ח עולה, כי הסיכוי למנוע עלייה של שתי מעלות בטמפרטורה הגלובלית הממוצעת – היעד שעליו הסכימו מנהיגי העולם במטרה למנוע נזקים בלתי הפיכים – הולך וקטן, וכי כדי להשיגו יהיה צורך בהפחתה דרמטית ומהירה של פליטות גזי החממה ברחבי העולם. אם לא תימנע העלייה בטמפרטורה, המדענים חוזים כי לשינויי האקלים, שיובילו להתחממות של עוד 4.8 מעלות עד סוף המאה (ביחס לטמפרטורה של העידן הקדם תעשייתי, או כארבע מעלות יותר מהממוצע העולמי היום), יהיו השלכות מרחיקות לכת.

בין היתר עדכן הדו"ח הערכות קודמות של עליית פני הים, וקבע כי פני הים צפויים לעלות ב-26 עד 82 סנטימטרים, מה שמהווה איום על ערים רבות השוכנות לחוף הים, על תשתיות ואפילו על המשך קיומן של מדינות איים קטנות.

התחזיות הקודרות האלה מגלגלות את הכדור לפתחם של קובעי המדיניות. החודש מתקיימת בוורשה שבפולין ועידת האו"ם השנתית לשינויי אקלים, ונציגי הממשלות אמורים לקדם את גיבושה של אמנה שעל פיה כל מדינות העולם יתחייבו להפחית פליטות של גזי חממה החל משנת 2020. תאריך היעד שנקבע לגיבוש האמנה הזו הוא סוף 2015.

מה זה לעזאזל שינויי אקלים

ארגוני סביבה בעולם פועלים בזירה המקומית, הלאומית והבינלאומית זה שנים כדי לקדם מדיניות להתמודדות הן עם הגורמים לשינויי האקלים והן עם השפעותיהם בהווה ובעתיד. בקנדה, למשל, בעקבות פרסום הדו"ח שהוזכר לעיל, פרסמו שורה של ארגוני חברה אזרחית את תגובתם וקראו לפעולה להתמודדות עם משבר האקלים, הן במישור הבינלאומי והן בזה הלאומי. בדרום אפריקה, ארגון EarthLife Africa יזם צעדה במחאה על המשך הפקת אנרגיה במדינה באמצעות פחם, בשל פליטות גזי החממה הרבות הכרוכות בכך.

בארץ, לעומת זאת, משבר האקלים כמעט אינו נמצא על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל, ובמידה רבה נעדר גם מסדר היום התקשורתי. יתרה מכך, סוגיית שינויי האקלים נעדרת מסדר העדיפויות של מרבית ארגוני החברה האזרחית, כולל ארגוני הסביבה. הפורום הישראלי לאנרגיה והאגודה לצדק סביבתי בישראל, ולצדם הסניפים המקומיים של ידידי כדור הארץ וגרינפיס, המציבים את נושא שינויי האקלים על האג'נדה שלהם לצד סוגיות סביבתיות נוספות, הם החריגים בנוף הישראלי.

על פניו, נראה תמוה שארגוני הסביבה מתעלמים מסוגיה סביבתית אקוטית כל כך, כזו שמעסיקה ארגוני חברה אזרחית בעולם המפותח והמתפתח כאחד. הם אינם יוזמים פעילויות בנושא שינויי אקלים, אין להם קמפיינר שאחראי על התחום ואפילו אין להם מדיניות רשמית בעניין.

בחינה מקרוב מעלה כמה סיבות אפשריות אחרות להיעדרו של משבר האקלים מסדר יומה של התנועה הסביבתית בישראל. ראשית, במישור האחריות, ההתמודדות עם שינויי האקלים נתפסת כפחות רלוונטית לישראל, משום שהתרומה הישראלית למאזן העולמי של גזי החממה, הגורמים לשינויי האקלים, כמעט זניחה ועומדת על פחות מאחוז אחד. עם זאת, בחישוב לנפש, ניצבת ישראל במקום גבוה בהרבה בשל רמת איכות החיים בארץ, ובפרט בשל רמת הצריכה. לכן, בהסתכלות הגלובלית, כל אחד מאיתנו הישראלים נושא בהרבה יותר אחריות למשבר האקלים – ודאי בהשוואה לאזרחי בנגלדש, סודן או מקסיקו – מאשר כולנו יחד כמדינה.

ייתכן שמסיבה זו נושא שינויי האקלים כמעט אינו כלול בסדר היום של אף אחד מארגוני הסביבה בארץ, אף שמדובר בסוגיה הסביבתית הקריטית והמשפיעה ביותר. כלומר, עצם היותם של שינויי האקלים תופעה כל כך מקיפה וכל כך מורכבת הופכת את הנגשתה לציבור למשימה קשה במיוחד.

מה מעניין את האזרח הישראלי

רוב ארגוני הסביבה הישראליים אכן ממעטים לעסוק בסוגיות חוצות גבולות, אולי גם על בסיס ההנחה שיש ארגונים אחרים, בעיקר בחו"ל, שממילא עוסקים בנושא. "גבולות החברה האזרחית כגבולות המדינה – לצערנו", אומר פרופ' דני רבינוביץ', ראש בית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב וחוקר את נושא שינויי האקלים, בעיקר בהקשר הסוציולוגי.

"אנחנו הארגון היחיד בישראל שעוסק בשמירת טבע", אומר סמנכ"ל החברה להגנת הטבע ניר פפאי. לדבריו, סוגיית שינויי האקלים אינה נמצאת על סדר יומו של ארגון הסביבה הגדול והוותיק בישראל מתוך החלטה להתמקד בנושאים שארגונים אחרים אינם עוסקים בהם.

עם זאת, מדגיש פפאי, סוגיית שינויי האקלים משתלבת בפעילויות אחרות של החברה להגנת הטבע – אם בפעילויות החינוכיות שמקיים הארגון ואם כחלק ממאבקים סביבתיים אחרים שהוא שותף להם. ואמנם, בעיית שינויי האקלים אכן עולה לעתים כחלק מטיעוני הארגונים במסגרת המאבקים הסביבתיים שהם מנהלים, אם כי תמיד בדרגת חשיבות משנית.

ההתנגדות לתכנית להרחיב את תחנת הכוח הפחמית באשקלון היא דוגמה אחת למאבק שבו נושא שינויי האקלים כמעט לא קיבל ביטוי, בעוד הטיעון המרכזי היה הסכנות הבריאותיות של זיהום האוויר. "שם היו לבטים מאוד גדולים", מספרת מאיה מילרד-גבעון, יו"ר משותף של ארגון מגמה ירוקה. "בסופו של דבר הוחלט ללכת על קו בריאותי, כי הבנו שככה נגייס את התושבים". עוד דוגמה היא המאבק בכוונה להפיק פצלי שמן בחבל עדולם, הנסוב בעיקר סביב החשש מפגיעה נופית. בשני המקרים, הנוגעים לאנרגיה מדלקים פוסיליים, הוצגו שורה של השלכות סביבתיות אפשריות מתוך כוונה להמחיש את האיום ומשמעויותיו בעיקר עבור התושבים החיים בסמיכות. פליטות גזי החממה הכרוכות ביישום הפרויקטים האלה והשלכותיהן על האקלים, שזוכות לחשיבות גבוהה בהרבה במאבקים באירופה, נדחקו אל שולי השיח או נעדרו ממנו. דפוס דומה אפשר לראות גם בדיונים בהשפעות הסביבתיות של מתקני ההתפלה עתירי האנרגיה, ועוד יותר בדיון הציבורי סביב הגז הטבעי, אף שמדובר במקור אנרגיה בעל פוטנציאל פליטות בהיקף אדיר שלא היה קיים קודם.

המאבק על חוק ההסדרים

מאז שנת 2002 כ-40 מארגוני הסביבה והחברה בארץ משתפים פעולה סביב סוגיית שינויי האקלים במסגרת "קואליציית דרכים לקיימות" הפועלת תחת חסות "חיים וסביבה", ארגון הגג של ארגוני הסביבה הישראליים. במהלך השנים שלחה הקואליציה כמה נציגים של הארגונים לוועידת האו"ם השנתית לשינויי אקלים. השיא היה ב-2009, כשאל הכנס בקופנהגן הגיעו 30 פעילי סביבה ישראלים. ואולם, השנה הוחלט לוותר על נציגות מ"שיקולים פרגמטיים", אומרת מילרד-גבעון המשמשת גם כרכזת הקואליציה.

מלבד הנציגות בכנס האו"ם משמשת הקואליציה בעיקר לתיאום עמדות אד-הוק כתגובה לעניינים שונים. כך למשל, במאי האחרון עלה החשש כי במסגרת חוק ההסדרים תוקפא התכנית הלאומית להפחתת גזי חממה שאמורה היתה להביא את ישראל אל היעד שאליו התחייבה. על פי אותה התכנית, השקעה של 2.2 מיליארד שקל על פני תקופה של עשר שנים היתה אמורה להניב למשק תועלת של 34 מיליארד שקל.

ארגוני הסביבה מיהרו להגיב באמצעות הקואליציה, פנו אל השר להגנת הסביבה עמיר פרץ וביקשו גם לגייס את השפעתו של הנשיא פרס, מי שהציג למעשה את התחייבותה של ישראל להפחתת פליטות גזי חממה בפני הקהילה הבינלאומית. הם אף זכו לתמיכתם של ארגוני אקלים הפועלים בזירה הבינלאומית, דוגמת "350", ופנו אל כריסטיאנה פיגרז, מזכ"ל אמנת המסגרת של האו"ם לשינויי אקלים (UNFCCC), בבקשה שתנסה להשפיע על מקבלי ההחלטות בישראל. עם זאת, בסופו של דבר החליטה הממשלה לאשר את הקפאת התכנית הלאומית להפחתת גזי חממה. ובכל זאת, טוענת מילרד-גבעון, שיתוף פעולה רוחבי בין הארגונים סביב סוגיית שינויי האקלים עדיף על פני ארגון יחיד שמקדיש את כל פעילותו לנושא.

אי אפשר להתכחש לכך שמשאביהם של ארגוני הסביבה מוגבלים. עם זאת, מקומה של סוגיית שינויי האקלים - אפילו בהיבטיה הישראליים - בסדר העדיפויות של ארגוני הסביבה הישראליים מבטא פשרה במקרה הטוב וחוסר הבנה של משמעויותיה במקרה הטוב פחות, על אף תחזיותיהם של מדענים לגבי השפעות שינויי האקלים בישראל.

הציפיות מוועידת האקלים המתקיימת החודש בוורשה בשפל אמיתי. אלא שאולי זוהי בדיוק שעתם של הפעילים וארגוני החברה האזרחית לתבוע מקובעי המדיניות לפעול בדחיפות למען התמודדות עם משבר האקלים. לקראת האמנה העולמית המיועדת להיחתם ב-2015, קשה יהיה לצפות מהציבור במדינות השונות להתגייס לשם כך אם המסר שמעבירים ארגוני הסביבה הוא שחשיבותה של סוגיית שינויי האקלים שולית כל כך.

 מופיע בגליון נובמבר 2013 (265) של "מסע אחר" ובגליון נובמבר (183) של "גליליאו"