תחיית הנכחדים

מדענים מנסים להשיב לעולם חיות שנכחדו - האם הדבר אתי ונכון מבחינה אקולוגית?

בעבר הלא רחוק, הרעיון של השבת בעלי חיים נכחדים היה בגדר מדע בדיוני אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז שיבוט הכבשה "דולי" ב-1996, הוא הופך למציאותי יותר. בשעה שאנשי סביבה פועלים כדי להגן על מינים של בעלי חיים הנמצאים על סף הכחדה, מפתחים מדענים שיטות אשר עשויות לסייע להשיב את הגלגל לאחור עבור אותם מינים שנעלמו מעל פני האדמה בעשורים ובמאות האחרונים, בעיקר עקב השפעת בני האדם. אלא שהיכולת הזו, המכונה De-extinction, מעוררת שאלות רבות גם לגבי ההיבטים האקולוגיים שלה, ובעיקר במישור האתי – האם ראוי בכלל להחזיר מיני בעלי חיים שאינם עוד?

השיטה המדעית העיקרית המוזכרת בהקשר הזה היא שיבוט גנטי. בשיטה זו לוקחים מדענים קטעי דנ"א משרידיהם של אותם בעלי חיים נכחדים – למשל, עצמות או נוצות שנשמרו במוזיאונים או באוספים באוניברסיטאות – מחדירים אותם לתוך תאי ביצה של מין קרוב שרוקנו מהמטען הגנטי שלהם ואז משתילים אותם ברחם של אם פונדקאית מאותו מין.

פוחלצים של יונה נודדת. צילום: Cephas (CC BY-SA 3.0), via Wikimedia Commons

בסרט "פארק היורה", ובספר שקדם לו, זה אולי נראה פשוט. זה לא. ובכל זאת, שיטה זו שימשה קבוצת מדענים שניסתה לברוא מחדש את יעל הפירנאים (Capra pyrenaica pyrenaica), תת-מין של היעל הספרדי שנכחד סופית בשנת 2000 לאחר מאות שנים של ציד.

שיטה נוספת היא הרבעה סלקטיבית, או הכלאה לאחור, שבה מנסים מדענים למצוא גנים השייכים לאותם מינים נכחדים בדנ"א של מינים החיים כיום. גם כאן נעזרים החוקרים בשרידים של החומר הגנטי המקורי של אותם בעלי חיים קדומים לצורך השוואה עם זה של קרוביהם המודרניים. אך בתהליך זה הם מבצעים מניפולציה מלאכותית בתהליך הרבייה כך שהגנים המשותפים לבעל החיים המודרני ולמין הנכחד יקבלו עדיפות.

בשיטה הזו מדענים הופכים למעשה את תהליך האבולוציה, אם כי רק עד לכדי יצירת בעל חיים המזכיר את אבותיו הקדמונים ולא זהה להם.

בעיה אתית?

"פרויקט הקוואגה" (Quagga Project) בדרום אפריקה עושה שימוש בשיטה זו באמצעות זברות מצויות כדי ליצור בעל חיים שיהיה קרוב לקוואגה (Equus quagga quagga), תת-מין של הזברה שחי במדינה עד שלהי המאה ה-19 ונכחד גם הוא לאחר שאחרוני פרטיו ניצודו.

"ההבנה שדבר כל כך סופי כמו הכחדה עשוי להיות הפיך היא מדהימה", כתב סטיוארט ברנד (Brand), נשיא קרן The Long Now המפעילה תכנית להחייאת מינים נכחדים. "התהליך המדעי עצמו, ובחינת הגנום של מינים נכחדים, יוכלו ללמד אותנו על הסיבות שמלכתחילה הפכו אותם לפגיעים יותר, ואת השיטות להשבה שיפותחו ניתן יהיה ליישם על מינים שהיום בסכנת הכחדה".

לדבריו, מינים מסוימים שנכחדו מילאו תפקיד חשוב בשמירה על אופי בתי הגידול שלהם – למשל, לאחר שנעלמו הממותות הפכו ערבות הצפון הרחוק שבהן חיו למרחבי טונדרה או יערות. השבה של מינים כאלה, טוען ברנד, תסייע בשיקום משמעותי של עושר אקולוגי. "מינים נכחדים שיושבו יהפכו למגדלור של תקווה", הוא קבע במאמר שפורסם לרגל כנס בנושא שערכה "נשיונל ג'יאוגרפיק" במארס 2013. לדבריו, מינים כאלה יוכלו לשמש כמיני דגל, סמלים שיספקו השראה לשימור של אזורים שלמים.

מעבר לכך, טוענים ברנד ואחרים המצדדים בהשבת מינים נכחדים, מדובר בציווי מוסרי, תיקון עולם. בני האדם גרמו לנזק אקולוגי נרחב כל כך במהלך הדורות, שהחזרה של מינים שאבדו באשמתנו היא המעט שאנחנו יכולים לעשות.

רשימת המועמדים ארוכה – מציפור הדודו ועד הזאב הטסמני – ואם שיטות ההשבה יוכיחו את עצמן אפשר יהיה ליישמן גם על מינים שנכחדו לאחר שבעבר חיו אך ורק באזור ישראל והמזרח התיכון כמו הפרא הסורי, יען הנגב ונמר סיני.

ואמנם, לא מדובר ברעיון תיאורטי בלבד. מאז תחילת המאה ה-21 מדענים ברחבי העולם פועלים כדי לשחזר שורה של יצורים שנעלמו כליל. קרן The Long Now, שבראשה עומד ברנד, מפעילה תכנית להשבתה של היונה הנודדת (Ectopistes migratorius) שהפרט האחרון שלה מת בספטמבר 1914 לאחר עשרות שנים של ציד בלתי מרוסן ומאז הפכה לסמל לאיום ההכחדה. הקונסורציום לביוטכנולוגיה ניסיונית באיטליה הוביל את האחרון בשורה של פרויקטים המנסים להשיב את שור הבר (Bos primigenius), האב הקדמון של רבים מזני הבקר המבויתים של היום, אשר נכחד כליל במאה ה-17. "פרויקט לזרוס" (הקרוי על שם האדם שעל פי האמונה הנוצרית הושב לחיים על ידי ישו) באוניברסיטת ניוקאסל שבאוסטרליה, הוכתר על ידי המגזין "טיים" כאחת מ-25 ההמצאות הטובות ביותר של שנת 2013 לאחר שמדעני הפרויקט הצליחו לשחזר את הגנום של צפרדע שנכחדה מאוסטרליה ב-1983.

עד כה, כל הניסויים האלה רשמו הצלחה חלקית בלבד, אך בצד הרושם הרב שיצרו השיטות פורצות הדרך האלו הן נתקלו גם בביקורת רבה. מה שאולי נראה כמו קאמבק מזהיר של חיות כריזמטיות כמו הממותה או הדודו, מזהירים חוקרים ופעילי סביבה, עלול להיות גזר דין מוות עבור מינים רבים אחרים, חשובים לא פחות.

ככלל, הכחדת מינים היא תופעה טבעית, חלק מתהליך האבולוציה בטבע. אלא שקצב היעלמותם של מינים בעת המודרנית, המיוחס בעיקר לפעילות האנושית הגוברת והמחיר הכבד שהיא גובה מהטבע, כבר הביא חוקרים רבים לכנות את התופעה הזו "גל ההכחדה השישי", המצטרף לחמש תקופות בתולדות כדור הארץ שבהן נכחד חלק ניכר מהיצורים החיים בעולם.

השבה של מינים בודדים, טוענים המתנגדים לכיוון המדעי החדש, לא תסייע בבלימת המשבר הגלובלי הזה. "השבת מינים נכחדים יכולה להיות רק חלק מזערי מפתרון המשבר שבו מינים של בעל חיים (חלקם גדולים אך מרביתם זעירים), צמחים, פטריות ומיקרואורגניזמים נכחדים בקצב מהיר פי אלף מהקצב הטבעי", כתב סטיוארט פים (Pimm), פרופסור לאקולוגיית שימור באוניברסיטת דיוק שבארצות הברית ואחד ממדעני הסביבה הנחשבים בעולם, במאמר משלו לקראת הכנס של "נשיונל ג'יאוגרפיק".

מבחינה אקולוגית, השאלה הראשונה שעולה, הסביר פים, היא להיכן יושבו אותם בעלי חיים חדשים-ישנים. במקרים רבים, בתי הגידול המקוריים שלהם נהרסו או נפגעו קשות – לפעמים גם בעקבות היעלמותם של בעלי החיים האלה. "בלי לענות על השאלות 'איפה נשים אותם?' ו'מה השתנה בבית הגידול המקורי שלהם שעשוי היה לתרום להכחדתם מלכתחילה?' המאמצים להשיב מינים הם בזבוז משאבים קולוסלי", הוא כתב.

בנוסף, למינים כאלה, המושבים לטבע ומתבססים, יכולה להיות השפעה אקולוגית פחות חיובית מפני שהם ידחקו מינים אחרים שמילאו את מקומם במערכת האקולוגית, הסביר רוברט ג'ון יאנג (Young) מאוניברסיטת סלפורד במאמר שפרסם בדצמבר 2014.

בריאה של בעלי חיים יש מאין היא בעייתית מסיבות נוספות. להורים יש תפקיד, לא רק בהעברת גנים, אלא גם בהעברת התנהגות, הכשרה לחיים, כתב יאנג. אם נסתפק רק ביצירת ממותה על ידי החדרת דנ"א לפיל אפריקאי, המין הקרוב ביותר לממותות שקיים היום, אנחנו עלולים ליצור "פיל בעור של ממותה". כדי לשרוד בטבע יזדקקו בעלי החיים המשוחזרים האלה לתרגול כלשהו, דומה לזה שמקבלות חיות שמושבות לטבע בגרעיני רבייה בגני חיות.

גם מבחינה כלכלית, טוען יאנג, אין לכך הצדקה. לדבריו, ההשקעה הכספית הכרוכה בהשבה של מינים שנכחדו היא כל כך גבוהה שאותם סכומים יכולים לשמש להגנה על מספר רב של מינים המצויים בסכנת הכחדה היום.

פים, יאנג ואחרים המתנגדים לרעיון טוענים, כי שימור של מינים במבחנות במעבדה לא יכול להבטיח את שימור המערכת האקולוגית הרחבה. במציאות, השבה של בעלי חיים לטבע מצריכה אינטראקציה עם בני אדם ובהכרח כרוכה בשיקולים כלכליים, חברתיים ופוליטיים.

בסופו של דבר לא מדובר רק בשיקולים טכניים. "ציפור דודו חיה תעביר מסר שגוי לציבור ולפוליטיקאים", כתב יאנג, "לפיו אנחנו יכולים להרוס כל מה שנרצה ומדענים בסופו של דבר ימצאו את הדרך לתקן. נראה שזה גם המקרה עם שינויי האקלים, למשל. אני חושב שאנחנו צריכים לקחת אחריות על מה שעשינו לכדור הארץ ולא להיתפס לאמונה עיוורת שבעתיד מדענים יתקנו את כל הטעויות שלנו. אנחנו צריכים לחיות עם השגיאות שלנו וללמוד מהן".

מופיע בגיליון פברואר 2015 של גליליאו.