כמה שווה הטבע?

את המושג אוצרות טבע מקובל לייחס בדרך כלל למחצבים שכורים ממעמקי האדמה. אלא שגישה שתופסת תאוצה בשנים האחרונות מרחיבה את הגדרת התועלות שמפיק האדם מהטבע במטרה לנצל אותם באופן בר קיימא. למשאבי טבע כמו פוספטים, זהב ונפט יש ערך שוק ברור, הנקבע בעיקר על פי הדינמיקה של ביקוש והיצע. אבל האם אפשר לקבוע תג מחיר גם על חורשת אלונים, על סכר של בונֶה או על נוף הנשקף מפסגת הר? הסוגיה הזו היא אחת מהשנויות ביותר במחלוקת בקרב התנועה הסביבתית.

הסוגיה הזו נוגעת לשאלה למה אנחנו בכלל צריכים את הטבע. נראה שמאז ומעולם זו הייתה שאלה רטורית. אבל יש מי שמבקשים להתמודד ברצינות עם השאלה הזו. במקביל לעלייה במודעוּת הציבורית לנזק שתהליכי המודרניזציה גורמים לטבע, הולך ומתרחב העיסוק המחקרי בתפקיד של הטבע בחיינו. כתוצאה מכך, אחד הכיוונים המובילים הוא תחום שירותי המערכת האקולוגית, המבקש לזהות את כלל התועלות שמצמיח הטבע עבור האדם.

צילום: Pictures of Money (CC-BY-2.0) via Flickr

על פי הגישה הזו, ישנם שלושה סוגי שירותים מרכזיים שמעניק לנו הטבע. המוכּרים ביותר הם משאבי הטבע - חומרים שבני האדם מפיקים ישירות מהטבע לשימושים שונים כמו למשל מים שאנחנו שואבים, עץ שכורתים להסקה, מינרלים שאנחנו כורים להפקת חומרים נדרשים או לסחר באבנים יקרות, ומזון שאנחנו צדים, דגים או מלקטים. מֵעבר לכך המערכות האקולוגיות תורמות למחייתנו באמצעות התהליכים שהן מקיימות לוויסות הסביבה: האבקה של יבולים חקלאיים, מניעת סחף קרקע, קליטת מי גשמים והחדרתם לשכבת מי התהום, שיפור איכות האוויר, מניעת שטפונות, וגם החמצן שאנו נושמים. ולבסוף, הטבע ממלא תפקיד מרכזי בחיינו גם באופן קצת יותר מופשט – אם בצורת נופש ובילוי כצורך נפשי ואם בתור השראה המשתקפת באמנות, בתרבות ובדת.

אחרי שהיכרנו בחשיבות שיש לטבע עבור רווחת האדם – וליתר הדיוק, התלות של האדם בטבע – השלב הבא הוא להגן עליו. יותר ויותר אנשים מהמגזר העסקי, מהאקדמיה ומארגוני הסביבה מאמינים כי כדי לשמור על הטבע צריך להצמיד לו ערך כספי. בהרבה מקרים מאחורי פגיעה בנופים ובערכי טבע עומדים אינטרסים כלכליים צרים. על פי תומכי הגישה הזו, נזק סביבתי מתאפשר מפני שאנחנו לוקחים את ערכי הטבע ובשירותי המערכת האקולוגית – מה שמכונה על ידם "הון טבעי" –  כמובנים מאליהם, כנטולי מחיר. לשיטתם, העלויות החיצוניות של פעילויות תעשייתיות ופיתוח כלכלי – קרי, אותו מחיר כלכלי שהוא למעשה בלתי נראה מפני שאינו מגולם בתחשיבים של ההוצאות הכרוכות במוצרים ובשירותים או במחירם – אינן נלקחות  בחשבון: פגיעה בבריאות הציבור ובטבע והעלות הכרוכה בטיפול בהם. לדוגמה, המחיר של פרויקט סלילת אוטוסטראדה חדשה דרך עמק בתולי מגלם בתוכו בין היתר את שלבי התכנון וההנדסה ואת שכר העובדים, אבל אינו כולל את מה שיכול היה להיות רווח כלכלי עבור עסקי תיירות במקום ובוודאי שלא את הערך שמפיקים מי שהיו מגיעים אל העמק בשביל פיקניק או טיול אופניים.

מֵעבר לזה, שמירת טבע עולה כסף, ואומדן כלכלי יכול לספק קנה מידה לגבי ההשקעה הדרושה. בהתאם, קביעת הערך הכלכלי של בתי גידול – על מיני הצמחים ובעלי החיים המרכיבים אותם – ושילובו במערך השיקולים של תכנון ופיתוח יכולים לשמש כגורם מרתיע לפיתוח מזיק או כתמריץ לשמירת טבע. בנוסף, יש מי שטוענים שכּימוּת ערכו של הטבע במונחים כלכליים יכול לסייע בגיוס דעת הקהל, מפני שהיא הופכת אותו למוחשי יותר. שימוש בכלים כלכליים עשוי להיות יעיל יותר בגיוס תמיכה ציבורית להגנה על הסביבה מאשר טיעונים רומנטיים על יופיו של הטבע, ולפחות עשוי להשלים אותם. מבחינה זו כסף דווקא כן צומח על העצים.

אחת מהאבני הדרך בהתפתחות הגישה הזו הוא פרויקט "הכלכלה של מערכות אקולוגיות ומגוון ביולוגי" (TEEB), מחקר בינלאומי שבראשו עמד פאבן סוּחדֶב (Sukhdev), לשעבר כלכלן בדויטשה בנק. מטרתו של הפרויקט, שנתמך על ידי תכנית הסביבה של האו"ם, הייתה להדגיש בפני מעצבי מדיניות את הערך הכלכלי העולמי של המגוון הביולוגי, ובפרט את המחיר הגדל של הפגיעה בטבע. הפרויקט הפיק שני דוחות עבי כרס שפורסמו ב-2009 וב-2010, והוא סיפק השראה לפרויקטים דומים במדינות שונות בעולם.

על פי חישובי החוקרים, השווי הכולל של שירותי המערכות האקולוגיות בעולם עומד על 2 עד 4.5 טריליון דולר בשנה. לדוגמה, תרומתן של מושבות דבורים לחקלאות השוויצרית הוערכה ב-213 מיליון דולר בשנה באמצעות שירותי ההאבקה שלהן, ומרכיבים אנטי סרטניים המצויים ביצורים ימיים מוערכים בקרוב למיליארד דולר לשנה. אפילו לביצות, בריכות מים עומדים ושלוליות חורף יש ערך עצום. על פי הדוח, כלל בתי הגידול הלחים בעולם שווים 3.4 מיליארד דולר.

רבים בקרב ארגוני הסביבה קיבלו את דוח ה-TEEB בברכה. "לקהילת שמירת הטבע יש בעיית תרגום", אמר אנדרו דויץ (Deutz), מנהֵל קשרי ממשל בינלאומיים בארגון הסביבה האמריקאי The Nature Conservancy, לסוכנות הידיעות רויטרס. "בילינו עשרות שנים בדיבור על שחיקת בתי גידול ואובדן של מינים. אבל האנשים שמנהלים את העולם מדברים במונחים של צמיחה כלכלית ושיעורי תעסוקה. הדוח הזה יכול להיות 'אבן הרוזטה' שלנו", הוסיף.

עבודות מחקר ברוח זו נעשו גם בארץ. את הפרויקט המקיף ביותר, "מערכות אקולוגיות ורווחת האדם – הערכה לאומית", מוביל בימים אלה ארגון "המארג" ומטרתו להמחיש לציבור הרחב ולמקבלי ההחלטות את התועלות הבריאותיות, החברתיות ובעיקר הכלכליות שמספק לנו הטבע. הדוח שיופק בסיום הפרויקט מיועד לשפוך אור על מצבן הנוכחי של המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי המרכיב אותן ואת הגורמים המשפיעים עליהן, וגם את המשמעויות הכלכליות שיש לכך. במידה מסוימת אפשר לקרוא לזה "ועדת ששינסקי 3".

צילום: I, Inisheer (CC BY-SA 3.0) via Wikimedia

אבל יש גם מי שמאמינים ש"כמה שווה לנו הטבע?" היא השאלה הלא נכונה. ראשית, כתב צ'ארלס אייזנסטיין (Eisenstein),  סופר, מרצה ופרשן כלכלי במאמר שפרסם באפריל באתר Open Democracy, בכלל לא בטוח שהידע האנושי באמת מסוגל לחשב את כלל התרומה של המגוון הביולוגי של רווחת האדם. בנוסף, הצמדה של תג מחיר למערכת אקולוגית מסוימת מניחה במובלע שאפשר באמת להפריד אותה מסביבתה כאילו הייתה עציץ שניתן לניֵד ממקום למקום.

בנוסף, הגישה הזו מאפשרת להתייחס אל הטבע במונחי רווח והפסד. בהתאם, הרס של, למשל, חוף ים או הכחדה של אירוס הם לגיטימיים אם הם יניבו רווחים גדולים יותר מהערך הכלכלי המיוחס לאותו אתר טבע או מין צמח.

התומכים בגישת ההון הטבעי מאמינים "שאפשר לשכנע אנשים להציל את הטבע כשמאפשרים להם למכור אותו. הם יכולים לקחת טבע לבנק או לפחות למכולת השכונתית", כתב העיתונאי ריצ'ארד קוניף בטור שפרסם בניו יורק טיימס בספטמבר 2014.

רבים מהמתנגדים לרעיון של הפיכת ערכי הטבע ל"מוצרים" בעלי מחיר כספי טוענים שהשיטה הכלכלית הנהוגה במערב היום היא זו שהביאה את כדור הארץ למצב של ניצול יתר של משאבי הטבע ושל חורבן נופים ובתי גידול. לכן, ניסיונות לכמת את ערכו של הטבע במונחי שוק במטרה לשמור עליו נידונו מראש לכישלון.

"מה שלא תאמרו על מאה דונם באחו של ניו ג'רזי לא יוכל להתחרות בפוליטיקאי שמאמין שקניון חדש פירושו יותר מקומות עבודה למצביעים במקום", כתב קוניף. החלה של עקרונות כלכלת שוק על הטבע נותנת לגיטימציה לסחר בערכי טבע בתמורה לפיתוח ולהפך. אבל האם באמת אפשר לקנות את הייבוש של אגם או את הכחדתו של מין של פרפר לטובת הרחבה של שטחים חקלאיים או הקמת יישוב חדש? האם לצורך סלילת כביש חדש דרך יער אפשר לשתול מספר דומה, או אפילו גדול יותר, של עצים במקום אחר?

ובסופו של דבר, טוענים המסתייגים, הגישה הזו מציבה את האדם מעל הטבע. כלומר, הערך הכלכלי או אחר של המערכות האקולוגיות, המינים והנופים מיועד לשקף את התועלת שבהם עבור בני האדם ובכך מתמצה זכותם של בעלי חיים, צמחים ונופים להתקיים. כתוצאה מכך, לא רק שנוצרת היררכיה עבור היצורים והתהליכים בטבע – יש שווים יותר ויש ששווים פחות – אלא שיש גם מי מביניהם שאין להם כל ערך לאדם ולכן אין לכאורה סיבה להגן עליהם. ברור לנו שאי אפשר לשים תג מחיר על בני אדם, אז למה זה לגיטימי כשמדובר בפילים, בכרישים או בכלניות? אם כבר, טוענים מבקרי גישת ההון הטבעי, אם הטבע הוא נכס עבורנו זה בזכות אותם הדברים שאי אפשר לשים עליהם תג מחיר שבאמת מעשירים את חיינו.

ובכלל, האם חשיבותם של צמחים, בעליי חיים ונופים היא בהכרח פונקציה של התועלת בהם? "בעלי חיים צריכים להיות בלתי שימושיים כמו שאמנות, מוזיקה, שירה ואפילו ספורט הם בלתי שימושיים", כתב קוניף. "הם בלתי שימושיים במובן זה שהם אינם עושים דבר מלבד לרומם את רוחנו, לגרום לנו לבכות או לצחוק, להפחיד, להטריד או לענג אותנו. הם מחברים אותנו, לא רק אל המוזר, השונה, האחר, אלא לעולם שבו בני האדם אינם היחידים שחשובים כמו שאנחנו אוהבים להאמין. וזה צריך להספיק."

מופיע בגיליון ינואר 2016 של גליליאו